לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל החמור הנוער | אליעזר היון

באחד הימים הזמין האריה את החמור לביתו. שמח החמור בליבו, וכמו המן בשעתו אמר לעצמו: למי יחפוץ המלך יקר יותר ממני, הלא לא הזמין לביתו כי אם אותי. אין זאת כי חפץ הוא למנותני למשנה למלך. כאשר הגיע החמור לאריה אמר החמור: מלך יקר, האם תרצה כי אתן את חיתתי על הבהמות והחיות? דע כי כולן מפחדות ממני. אמר האריה: ניחא. מחר נצא אל היער לצוד ציד. אתה תשמיע את קולך החזק והחיות שיברחו מהרעש הגדול יפלו הישר טרף לפי.

ואמנם התכנית הצליחה מעל המשוער. החמור והאריה הגיעו למקום מרעה הכבשים והרחלים, והחמור החל נוער בקול גדול. החיות העדינות נבהלו והחלו לנוס אנה ואנה. לכך בדיוק ציפה האריה ובלא כל מאמץ טרף אותם להנאתו.
 
עם בא הערב עמד האריה לפני הנבלה האחרונה אותה עדיין לא הספיק לאכול והחמור בא לפוגשו. אמר החמור: מלאכה נאה. האם מחר נעשה זאת שוב? אתה המלך ואני המשנה שלך, אנו צוות מנצח. הרים האריה את רעמתו מקרביה של הנבלה ואמר לחמור בקול רועם: למזלך הגדול ברחו החיות היום מקול נערתך. כנראה שהם לא הכירו אותך, שכן כל מי שמכיר אותך לא באמת מפחד ממך. אחרי הכל אתה רק חמור, וחמור נשאר חמור.
 
והנמשל
האימרה 'עבד כי ימלוך' הולמת ביותר את המשל שהוצג בפנינו. אנשים דלי מחשבה ורוח עולים לגדולה בחסות מעשים קטנים, מזל, או הצלחה אקראית וחד פעמית. כשהם מגיעים לתפקידם בפיסגה הם שוכחים כי בעצם אין בהם מאום וכי רק במקרה הם ממוקמים במעמדם הנוכחי. כדאי היה להזכיר לאותם גאים, כי גם כאשר החמור מצליח להבריח את החיות ומסתובב הוא עם המלך, בסופו של יום הוא נשאר חמור.
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן