לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל האריה שהתרכך | הרב עזריאל יונה

אחד מן האריות ששימש כמלך החיות ניחן באופי רע וזעף. תמיד חשף את שיניו בנהמה, הפחיד את החיה ונתפס כאימת השכונה. החיות והבהמות היו מקללות אותו תמיד, והוא מצידו ניסה כל העת לרדוף אותם, להבעית אותם ולעתים אף להכות ולטרוף אותם. שתי חיות בלבד היו חברות של הארי הנורא – היו אלו הגמל והצבי. לא רק שלא התרחקו מהמלך הקשה אלא אף גרו בשכנות לו.

לשאלת בעלי החיים האחרים כיצד הם מסתדרים עם היצור הנורא הסבירו בפשטות כי הם מדברים אתו בנימוס. מברכים אותו לשלום, ועונים לו רכות. החיות לא האמינו לדבריהם, והגמל והצבי ביקשו מהם רק לנסות.
 
ואמנם באותו יום הופיעו החיות בסביבתו של האריה ולקול שאגתו וכעסו על שהעזו להפריע את מנוחתו, ענו לו בנימוס כי הם באו לבקרו וכי הם מברכים אותו באריכות ימים. הארי הזועף איבד בבת אחת את מראהו המאיים, ובחיוך מתפלא שאל: מדוע לא באתם לבקר עד עתה? מאותו יום שבו השקט והשלווה לשרור ביער.
 
והנמשל
גם אדם בעל תכונות שנראות שליליות וקשות, יימס אל מול מילה טובה. כבר אמר שלמה בחכמתו 'לשון טובה תשבר גרם', אנשים מתרככים אל מול שפה עדינה, אל מול מחמאה, ודיבור נח. ייצרם הרע, ואופיים הקשה מאבד מעוצמתו אל מול האדם הטוב, הנעים והרגוע.
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן