לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל החמור הקנאי | הרב עזריאל יונה

בבית עשיר אחד התגוררו שני בעלי חיים, כלב וחמור. אהב העשיר את כלבו הנאמן, וכדרך בעלי כלבים רבים בעולמינו נקשרה נפשו בנפש החיה. לכל מקום אליו הלך לקח עמו את כלבו, רכש עבורו אוכל משובח, וביקר עמו באורח קבע אצל הוטרינר. הכלב מצידו החזיר אהבה לאדונו, ותמיד היה מכרכר סביבו, שוכב בחיקו, מלקק את פניו, ונובח בשמחה לקראתו.

 

ראה החמור את יחס האדון אל הכלב והתקנא בו. מדוע הוא לא זוכה ליחס כזה? חשב החמור על העניין והחליט לעקוב אחרי הכלב. מה שטוב עבור הכלב טוב גם עבורו. הביט החמור על התנהגותו של הכלב והחליט לעשות בדיוק כמוהו. כאשר הגיע אדונו הביתה, התנפל החמור על האדון והחל נוער בקול גדול. אז הוא התחיל לקפץ סביבו שירבב את לשונו הגדולה החוצה והחליק אותה על פניו של האדון.

 

לסיום הרים החמור את רגליו וניסה לשכב בחיקו של האדון.

 

זעקותיו של האדון נשמעו בכל האיזור. בתוך דקות הגיעו שכנים רבים וביחד עם האדון היכו את החמור השוטה, הצליפו בו, והחמור חזר לפינתו כשהוא מוכה וחבול.

 

והנמשל

לא כל מה שנכון עבור האחד, יפה גם עבור השני. לעיתים התנהגות שהולמת אדם מסויים, כלל לא מתאימה לשני. לא ניתן להתבונן על סצנה מתוך רצף של חיים שלמים ולחשוב כי היא מתאימה גם לך. ייתכן שיש כאן גורמים שונים שמתאימים דווקא לאותו אדם, לאותו זמן, ולאותו מקום, מה שלא בהכרח מתאים גם למתבונן מן הצד.

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן