לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל הזאב והעגור | הרב עזריאל יונה

לזאב האימתני והמפחיד נתקעה עצם בגרון. כל נסיונותיו לחלצה בכוחות עצמו עלו בתוהו. העצם היתה מקובעת היטיב בקנה הנשימה, חסמה את מעברי האוויר, וסבלו של הזאב היה רב.

 

הוציא הזאב קול קורא ברחבי היער לכל החיות והעופות לבא ולנסות לחלץ את העצם מגרונו. גם פרס גדול הבטיח למי שיעמוד במשימה. עמדו החיות בתור וניסו למצא פתרונות, שכן רצו לזכות בפרס הגדול. לאחר נסיונות עקרים העלה אחד העופות רעיון: קראו נא לעגור, בעל המקור הארוך אולי יצליח הוא להוציא את העצם החדה. עד מהרה הופיע העגור, הושיט את מקורו הארוך אל מעמקי גרונו של הזאב ובאבחה אחת חילץ אותה החוצה.

 

נשם הזאב נשימות עמוקות וחיוך רחב התפשט על פניו. העגור ניגש אליו והזכיר לו את הפרס הגדול שהבטיח.

באותו רגע נעלם החיוך מעל פניו של הזאב, הם לבשו זעם גדול, והוא צעק, לא די לך שהכנסת את ראשך לתוך גרוני, ולא חנקתיך ולא טרפתיך ואתה עוד מבקש לך פרס? השכר הגדול שלך הוא זה שאתה עדיין חי... כלך לך מכאן מהר פן תשיגך הרעה מעמי.

 

והנמשל

משל מפורסם זה המוכר בכמה גירסאות מופיע אצל רבי ברכיה בעל ספר 'משלי שועלים' כשהלקח שלו הוא על אותם אנשים רשעים שמשיבים רעה למיטיביהם, ולאחר שעבדו ויגעו למענם הם מגיבים בעזות מצח וברוע לב. יש שלמדו ממשל זה לקח אחר לפיו, על האדם לא לבקש או לייחל לתגמולים לא ריאליים. לעיתים כדאי לשמוח במה שיש , ולהודות על כך שלפחות גרוע יותר לא הגיענו. 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן