לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל החמור שנעלם | הרב עזריאל יונה

החמור טייל להנאתו בשדה והנה הוא רואה נבלת אריה מוטלת על הדרך. בשרו של האריה כבר הרקיב ופרוותו היתה תלויה לו ברפיון על עצמותיו. קרע החמור את הפרווה מעם האריה ולבש אותה על גופו. עד מהרה הבחין החמור כי החיות יראים מפניו ובורחים ממנו. שמח החמור כי הפך לאריה והחל מטיל את חיתתו על כל הסביבה. גם לאדונו לא שב מאחר שהחשיב את עצמו לאריה ולא ראה כבוד לעצמו להמשיך לסחוב משאות על גבו כחמור פשוט. עד מהרה פשטה השמועה בקרב כל רועי הצאן כי אריה יצא מן היער והוא מסתובב באזור ומבקש לטרוף את הכבשים ואת העיזים. 

 

השמועה הגיעה גם לבעליו של החמור שלא הבין לאן נעלם חמורו. הוא יצא לחפש אחריו כשהוא דואג שמא יפגע מן האריה שהפציע בסביבה בעת האחרונה. לאחר שעות ספורות מבחין בעליו של החמור באריה אך משהו בו נראה לו מוכר. הוא התבונן היטיב על זנבו של האריה וגילה כי הוא מזהה את זנבו של חמורו האבוד.

 

למרבה הפתעה של רועי הצאן שהתחבאו בין הסלעים ניגש האיש ללא מורא אל ה'אריה', משך ממנו באחת את אדרתו וגילה לעין כל כי מדובר בסך הכל בחמור. הוא הכה את החמור על גבו ואמר לו: שוב הביתה, שוב לעבודתך חמור.

 

והנמשל

אנשים נוהגים להתהדר בלבוש שאינו יאה להם. הם משוכנעים בליבם הגאה כי ראויים הם לכבוד וליקר, ולא מפסיקים להשוות את עצמם לאנשים אחרים שזכו אכן להצלחה. לאנשים אלו כדאי להזכיר שמן הראוי הוא שיזכרו היטיב את מעמדם ולא יהלכו בגדולות ובנפלאות מהם. כשיתגלו בקלונם לעיל כן, עלולה המכה להיות כואבת ומשפילה. 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן