לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל הארז והסנה | הרב עזריאל יונה

הארז אשר בלבנון הביט באחד הימים למרגלותיו, וגילה סנה קטן צומח לאטו. הביט הארז בסנה בבוז ואמר: סנה עלוב! היאך העזת לשכון בקרבתי ואתה חסר כל ערך. מה יש לעשות אתך? האם בעלי הכנף יחסיו בצילך? האם הענפים שלך ראויים כלל למלאכה? קטני עבה ממתנך – ענפי הקטנים עבים יותר מגזעיך הרחבים ביותר.

 

גם האניות הגדולות, הספינות חוצות הימים, מקימות את תרניהם הענקיים מעץ הארז, בטח לא מחלויך וקמשוניך, כלך לך מכאן סנה עלוב ואל תקרב הנה. 

 

הביט הסנה בארז ואמר לו: כל מה שאמרת נכון, אולם דבר אחד עליך לזכור: תוחלת חיים. אותך עץ רז מגדלים אמנם לגבהים מרשימים אך עד מהרה מגיעים בני האדם כורתים אותך, חותכים אותףך ומנסרים אותך לגזרים. אתה נעלם לבלי שוב. חייך תלויים לך ךמנגד ובכל שעה עשויים לבא הציידים ולא להותיר ממך כל זכר.

 

לעומת זאת אני, סנה קטן, אמנם נמוך וחסר ערך, אך בטוח בחיי. איש לא מנסה להתנכל אלי, אני ניזון היטיב מן האדמה ויודע שבאופן כללי אין כל איום על המשך קיומי. מי המסכן איפא מבינינו?

 

והנמשל

אי אפשר להתעלם מהאמירה של הסנה הנוגעת לחיינו היומיומיים: עדיף לחיות בהשקט, בצנעה, בלי פרסום, המולה, וכבוד, אך בביטחה ובנחת. לעשירים הגדולים, לאנשי השררה והשלטון יש כל העת איומים וסכנות. חייהם אולי מרופדים, זוהרים וקורצים, אך השלווה מהם והלאה. האנשים הפשוטים, ההולכים למלאכת יומם וחוזרים לקנם הנח והחמים הם האנשים המאושרים ביותר. 

 

תגובות   

+1 #1 הארז והסנהדוד 2013-11-14 19:24
דברי חכמה ממש יפה ונכון,

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן