לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל החמור והצרעה | הרב עזריאל יונה

הילך לו החמור לאטו, והנה עדת דבורים סביבו. בתחילה לא שת החמור לדבורים העקשניות שלא חדלו מלזמזם  באזניו, אלא שאז נכנסה צרעה גדולה אל אזנו עקצה אותו עקיצה איומה ולא חדלה מלהציק לו. הכאב של החמור היה איום, והטירדה של הצירעה באזנו היתה למעלה מכוחותיו. הוא פנה אל הצרעה ונער בקול:

 

צרעה צרעה, אינך אלא חיה מוגת לב ושפלה, מצאת מסתור באזני ומשם את מנסה לתקוף אותי. בואי נא, את וכל חברותייך, ונסי להילחם בנו, החמורים פנים אל פנים, ואז נראה מה כוחך!

 

הצרעה לא נבהלה והשיבה לחמור: לו יהי כדבריך, קבע מועד ונפגש בשדה הפתוח. צרעה מול חמור, וחמור מול צרעה. המפסיד יהיה עבד לרעהו.

 

מוסכם ענה החמור בארשת פנים בוטחת, אם כי בליבו עדיין קינן הפחד. הוא ידע כי הצרעה יכולה שוב לתקוף אותו באחד מנקביו, ולו, לא תהיה תשובה ניצחת. הוא קבע פגישת ייעוץ עם הארי מלך החיות וסיפר לו על הקרב המיועד. אמר האריה: אכן בעייה, אולם ייעצכם עצה. קודם הקרב סתמו היטיב את כל נקביכם, את חורי האף, האוזן, הפה וכו', וכך לא יוכלו הצרעות להיכנס אל תוך גופכם ולהילחם בכם.

 

שמח החמור, כינס את כל חבריו והכין אותם למלחמה. החמורים הופיעו ביום המיועד בזירה המוסכמת כשכל נקביהם סתומים וסגורים בחומרים שונים. הצרעות נראו בתחילה מופתעות אך עד מהרה נקטו באסטרטגיה חדשה. באיבחה אחת הסתערה הלהקה השחורה על עדר החמורים ותקפו ללא רחם את בטניהם. החמורים ניסו לגרש אותם מהמקום הרגיש אך הצרעות לא פסקו מלטייל על הבטן, לעקוץ, ולדגדג. החמורים המתוסכלים דהרו לעבר העצים והחלו להתגרד בכל כוחם בגזעים כשהם מנסים להשיל מעליהם את הצרעות הטורדניות, אלא שהטלטולים הרבים הביאו רק לתוצאה אחת: כל סתימות החורים של החמורים נשרו, ושוב היו חוריהם גלויים. הצרעות נטשו את הבטן, וחדרו מיד לאזניהם ואפם של החמורים. כעבור דקות מספר הוכרעה המערכה, והחמורים נאלצו להודות בתבוסתם.

 

והנמשל

אומר רבי ברכיה הנקדן כי ממשל זה אנו לומדים כי לחינם יתגאה הגדול על הקטן בחוזקו, בגובהו, או בעצמתו. שכן דווקא הקטן עשוי להנחיל בערמה ובדרך פשוטה תבוסה לאויבו השחצן. המלחמה בזולת המגיעה על פי רוב ממקום של עליונות ושל תחושת גבהות מיותרת ועלולה להסתיים רק בהפסד. רק המלחמה בתאוות הלב היא המלחמה הראוייה. 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן