לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל העורב הססגוני | הרב עזריאל יונה

העורב הביט במראה ושוב נעצב אל ליבו כמו בכל פעם שאת בבואתו ראה נשקפת למולו. העוף שהביט בו היה מכוער בעל נוצות שחורות כזפת, ומראה סגרירי וזועף. חשב העורב לעצמו: מדוע לכל העופות יש נוצות כה יפות, לזה נוצות ירוקים, לאחר אדומים, ולשלישי שילוב של אפור, לבן, וכחול, ואילו רק לי יש נוצות בצבע שחור, מאיים, וחסר חן?

חשב העורב במשך כל היום עד שבמוחו הבזיק הרעיון. בכל פעם יחפש נוצה צבעונית אחת שנשרה מאחד העופות, ויחליפנה בנוצה שחורה אחת שלו. העורב לא התעצל ובמשך ימים ארוכים אסף את נוצותיהם היפות של בעלי הכנף עד שבאחד הימים הצטברו אצלו די נוצות והוא החליף את כל נוצותיו בנוצות ססגוניות.

 

הביט העורב בעצמו במראה והוקסם. אכן אין כמוהו ליופי. הוא מיהר ויצא לרשות הרבים כדי להתגאות בצבעיו החדשים. התאספו כל בעלי הכנף סביבו ושחו במבוכה: מי היא ציפור משונה זו, בעלת צבעים כה מרובים? התבוננו בו היטיב ועד מהרה זיהו כי לפניהם העורב. לא עברו דקות ארוכות והציפורים גם זיהו את נוצותיהם על גופו. חיש מהר התקרבו הציפורים ונטלו כל אחת את נוצתה היא עד שנותר העורב מרוט, קרח, וערום.

 

והנמשל

הנמשל העולה ממשל יפה וקלאסי זה הוא תיאורו של האיש הגאוותן שיתהדר במה שאין בו או כפי שאומר הפתגם בנוצות שאינם שלו. גאווה ריקה כזו לא תוביל אותו לכל מקום שכן עד מהרה יתגלה קלונו, והוא יוותר עירום, וחסר כל גם ממה שעוד היה בו.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן