לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

משל הזאב הטורף | אליעזר היון

הזאב היה סגנו של מלך החיות. אלא שאת מעמדו כמשנה למלך ניצל שלא כהוגן, והיה טורף בכל החיות, העופות, והבהמות ללא רחם.

נמלכו החיות העופות והבהמות בינם לבין עצמן והחליטו להתלונן בפני המלך – הארי על הזאב החמסן. שמע הארי את דבריהם ואמר: "חמור הדבר עד למאד, אנא השאירו לי לטפל בענין". ואמנם למחרת זומן הזאב אל הארי, וזה שפך עליו אש וגפרית: כיצד מנצל אתה את מעמדך המיוחד וטורף את כל החיה אשר חשקה בה נפשך? גוזרני עליך שמעתה ואילך לא תאכל כי אם נבלות מתות המוטלות על פני השדה. נשבע הזאב כי כך יעשה אך הארי לא הסתפק בכך והוסיף: ביום בו תעבור על שבועה זו, ייאסר עליך לאכול כל בשר, הן חי והן מת, במשך כשנתיים ימים. גם את זאת קיבל הזאב בלית ברירה ובימים הבאים נזהר מאד לבלתי טרוף מן החיות המהלכות על פני השדה.

ויהי היום והזאב רעב מתמיד, ובשר נבלה בשדה - אין. עוד הוא מהרהר על מר גורלו, והנה למולו מהלכת רחלה שמנה בלא פחד ומורא. רעבונו של הזאב איים להטריף את דעתו, אך זכר השבועה ניצב מול עיניו: האם כדאי לטרוף את הרחלה ולרעוב שנתיים לבשר? לפתע הבזיק במוחו רעיון. הלא כל יום שחולף מתבטא בעצימת עיניים לשינה ופקיחתן למחרת בבוקר. כלומר בכל עצימת עיניים חולף יום. סגר הזאב את עיניו הדק היטיב ופקחן, והנה חלף יום. שוב סגרן ופקחן ושוב חלף יום. בדקות הבאות סגר ופקח הזאב את עיניו 365 ימים כפול שתים וכך חלפו להם שנתיים. כעת, חשב הזאב הקדמתי רפואה למכה: שנתיים לא אכלתי בשר, והרחלה הזו היא הפיצוי הנאות. לא חלפו רגעים ספורים ומהרחלה המסכנה לא נותר כי אם גל של עצמות.

 

והנמשל
כאשר מתעסקים עם גנב, גזלן, וחמסן, אסור להיכנס עמו למשא ומתן. כל ההבטחות שלו לא שוות מאום. גם אם יתחייב באופן המפורש ביותר כי לא יעשה דבר, אין לסמוך על כך, הוא תמיד ימצא דרך כל שהיא לעקוף את החלטתו ולהסביר כי היא כבר מולאה, או שהסיטואציה הנוכחית לא כללה אותה.  
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן