לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

נר איש וביתו | עלון בית דוד

חגי ישראל מצטיינים בכך, שהם נחגגים בשני מישורים: מישור הכלל ומישור הפרט. קרבן פסח, לדוגמה, שילב את עבודת הכלל עם עבודת הפרט. הקרבת הקרבן נעשתה בציבור, כאשר בדרך נס התקבצו מאות אלפים בתוך העזרה בבת אחת; ואילו אכילת הקרבן היתה ענינו של הפרט, במסגרת המשפחה המצומצמת או המורחבת. כך אנו מוצאים גם ביתר החגים, מצד אחד העבודה בציבור, הן במקדש והן בתפלת הציבור, ומאידך מצוות החג השייכים לפרט. יוצא מכלל זה הם ימי החנוכה. כאן אין כל זכר לעבודת הכלל, ומצוות החג נמסרו ל י ח י ד י ם ב ל ב ד , נר איש וביתו ומצות הלל שאף היא שייכת ליחיד.

 

מאז ומתמיד, נאבק עם ישראל נגד ההשפעות השליליות שיש לאומות העולם על הכלל ועל הפרט. אך שונה היתה המלחמה בין תורת ישראל לתרבות יוון מכל המלחמות שקדמו לה. 

 עד תקופה זו היתה המלחמה נטושה עם בניו של חם, מצרים, כנען ואשור. חם היה זה שגילה את ערות אביו; הוא היה עבד לתאוותיו הבהמיות, הוא לא הכיר כלל את הצד הרוחני שבאדם. ההתנצחות עם בני חם היתה מאבק הרוח נגד הבהמיות. 

 

היוונים, לעומת זאת, היו מבני בניו של יפת. "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", במילים אלה ביטא נח את מהותם של שם ויפת. אמנם השכינה שורה רק באהלי שם, אך גם ליפת יש חלק ברוחניות. יפת מצטיין ב"יפיפיותו של יפת"; הוא מטפח את היופי, את כל מה שמעורר את הרגש האנושי. תורת יוון רואה באדם את מרכז הבריאה, מעוררת את הכבוד ואת ההערכה העצמית, מראה לאדם את האפשרויות הגלומות בו, ובכך היא שיפרה את מעמד האדם ללא היכר לעומת מעמדו בתקופות הקודמות, שבהן לא היה לפרט כל ערך, ודומה היה האדם לבהמה בלבד .

היוונים קיימו את שליחותם בכך שהביאו לעולם את "יפיפיותו של יפת"; אולם לא השתמשו ביפיפיות זו לתכלית הרצויה. במקום לשכון באהלי שם, במקום שגדלות האדם תשמש לו כמכשיר לעבודת הבורא, הם בנו במה לעצמם. הם ראו באדם את חזות הכל, הם הפכו את האדם לאליל.

 

המאבק עם יוון היה מאבק רוחני. תורת יוון הצליחה לכבוש את העולם ללא כפייה, משום שגאלה את האנושות מכבלי הבהמיות, והביאה לעולם את האור של הרוחניות, את בשורתה של גדלות הא . דם רק במקום אחד גילו היוונים התנגדות, כאשר נפגשו עם תורת ישראל. כאן מצאו תורה שהכירה את ערך האדם לפני שהם גילו אותו, ובכל זאת היתה תורה זו שונה בתכלית. גדלות האדם לא נועדה לקדם את מילוי רצונותיו, אלא כדי לעבוד את בוראו . 

אי אפשר לנצח במאבק זה בעזרת כלי נשק. אפשר לערוך כנסים מרשימים, להפיץ תעמולה בצורה מתוחכמת ומקצועית, אך כל זה אינו מביא אלא תוצאות שטחיות ורגעיות. דרושה כאן השפעה רוחנית שתוכל לחדור לתוך הלבבות, וככל שהשפעה זו תחדור עמוק יותר, תהיה קבועה ונצחית יותר. 

 

 השפעה אמיתית לא תושג אלא על ידי לב טהור, המלא וגדוש ביראת ה' טהורה ואינו נגוע בנטיה לחומריות. חז"ל אמרו במסכת אבות : 

אמר רבי יוסי בן קסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי , רבי: רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב, ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו , בני: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה.

 

ידועה השאלה, הלא בכסף הרב שבידו היה אפשר להקים מקום תורה באותו מקום, ומדוע סירב ר' יוסי בן קיסמא? 

עונה על כך ר' חיים מוולוזין :

אדם המתרחק ממקום תורה אי אפשר שלא יושפע מעט מאוירת החולין השוררת באותו מקום; הישיבה שהוא עתיד להקים במקום זה, גם היא תהא נתונה להשפעה זו, והתורה לא תפרח כדרך שהיא פורחת במקומו הראשון. מי שמבקש 

להשפיע, עליו לדאוג קודם כל שהוא עצמו יהא מעוגן היטב במקום תורה, ומשם תצא ההשפעה בטהרתה ותחדור לעומק הלבבות בכל מקום שתגיע .

את נס החנוכה חולל אדם אחד, בודד. מתתיהו הכהן הגדול הוא זה שהכריז: "אני ומשפחתי לא נסור ימין ושמאל מתורת אבותינו". בטוהר לבו ומסירות נפשו לה' ולתורתו השפיע על בניו ומשפחתו, ומכאן הלכה וחלחלה לכל הסביבה, והתפשטה המרידה ביוונים עד הנצחון. לא את יהודה המכבי ואחיו הגבורים אנו מזכירים בחנוכה, אלא את מתתיהו הישיש, משום שהוא זה שהדליק את הנר, את פך השמן הטהור.

 

בחנוכה נצטוינו במצות "נר איש וביתו". על כל אחד להדליק את הנר הרוחני שבביתו ולשמור על טהרתו. 

השמירה על שלימותו הרוחנית של עם ישראל אינה ענין של המוניות ושל תעמולה. הרחוב, גם אם הוא חרדי לחלוטין, אינו תחליף או מורה דרך לחינוך של הבית. הבית היהודי שניצח את היוונים, ינצח גם במאבק נגד יורשיהם

הרוחניים.

(ע"פ מעגל השנה לרש"ר הירש ומכתב מאליהו)

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן