לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בדמייך חיי | ישראל אסולין

כאדם אתה נפגש בחיים עם אודים מוצלים מאש, והנר האלוקי - נשמת אדם החל מאיר באור מחודש, הם קמו מאשפות וניערו מעל עצמם את האפר על חורבן העבר, והקימו את בנין ההווה, ומתוך האין יצרו - יש, בבראשית זו השניה שלהם נפחו הם באפם נשמת חיים, בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "כותנות אור" (בראשית רבה כ, יב). 
 

ואתה תוהה, איך ? מנין הכוחות? 
 

ולפתע אתה מבין את אותו מאמר מופלא : היודעים אתם נס חנוכה מהו? לא פח השמן שנמצא אלא הכוח ששרד כדי לחפש אותו, ואתה תופש כי בעצם את הנס הזה אתה רואה שוב ושוב, דומה היה כאילו נמסר סוד עתיק יומין זה לידי אדם להעבירו - כאבוקה  -  מדור לדור. 
 
 
נתאר לעצמינו את אותו יום לאחר שריפת בית המקדש, הדבר הכי נפלא שהיה לעם ישראל מאז ומעולם, אתה נכנס ורואה את הכל שבור, הרוס, מנותץ, שרוף. הלב בוכה והעיניים דומעות כמים אל מול מה שהיה ואיננו, ולפתע כולם מתחילים לחפש בקדחנות בכל הפינות והסדקים והנה מפינה רחוקה נשמעת קריאת שמחה הנה מצאנו את אשר חיפשנו,  פח שמן קטן חתום בחותמו של כהן גדול, שריד של אוטנטיות, שריד של קדושה, שריד של משהו שהיה ואיננו והשמן מספיק בקושי ליום אחד אך נעשה נס והשמן דולק ליום אחד נוסף, האור קלוש, הלהבה חלושה, ועדין דולק השמן ליום נוסף. 

ואתה תוהה מהיכן הכוחות לחפש חיים חדשים לאחר שריפה כזאת ? 

ראשית , נראה שאת היכולת המופלאה הזאת לגלות את הגבורה תחת איי המפולת המוחלטת של הכוח, באורח פרדוכסאלי הגבורה מתחילה להפציע רק עם שקיעתו המוחלטת כמעט של הכוח. את יכולת היצירה הזאת הגובלת כמעט ב"יש -מאין" אפשר לשחרר רק מתוך מעיינו הפנימי של הכואב והדואב. 

מהו מקור יניקתו של מעיין זה? אולי הר המוריה, שכן כאשר עמד בית המקדש להבנות בראש ההרים, עלתה השאלה: בראש איזה הר, הר סיני או הר המוריה? ההר שם קיבלו ישראל, או ההר שם נתן אברהם? ההר שירד עליו ה', או ההר שהועלה עליו יצחק? ההר שקדושתו שמימית, או הר שקדושתו אנושית? נימנו וגמרו: קדושה היא נתינה, קדושה היא הקרבה, וזכה הר המוריה . 

אל הר המוריה האישי שלו עלה אהרון הכהן ביום חנוכת המשכן.

אל הר המוריה הפרטי שלו עלה ר' עקיבא לאחר מות כד' אלף מתלמידיו.  

אל הר המוריה היחודי שלו העפיל רבי יצחק מאיר, בעל החידושי הרי"ם.  

על הרים אלו הוקמו מקדשים. 

מה היה מקדשו של אהרון הכהן? הבלגה! הוא נצטווה להקריב את זכותו הטבעית לבכות את בניו הוא נצטווה לעקוד את זעקת האב אשר בקרבו לדכא את אבלו לסגור על כאבו. "וידום אהרון". 

מה היה מקדשו של רבי עקיבא? יכולתו לראות במות תלמידיו -פרי רוחו פאר יצירתו- ולגלות שרוחו נשארה בחיים, שכוח היוצר שבו שרד בחיים, תלמידיו הם שמתו אבל ה"רבי" שבו נשאר בחיים, ולהתחיל הכל מבראשית... והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם - והם הם העמידו את התורה (יבמות ס"ב:) 

מה היה מקדשו של ר' יצחק מאיר? שלשה עשר בנים היו לו לר' יצחק מאיר, תלמידו של ר' מנדל מקוצק, ואת כולם שיכל בחייו, בכל זאת הוא קיבל עליו דין שמים ללא קורט של תערומת.

בעומדו ליד הקברים הפתוחים לא נשמעה מפיו אף אנחה קלה, אחרי מות הבן השנים-עשר הפיג את צערה של אשתו וניחם אבלה במילים אלו: אל בכי פייגיל, זאת עלתה בחלקינו, אם יהודי הטובל בצרות יתרעם על בורא העולם - ילמד מאתנו... תהא זאת נחמתך.

אולם כשנפטר הבן השלשה-עשר, אחרון הבנים והצדיק שבהם, רבי אברהם מרדכי, לא הבליג עוד ר' יצחק מאיר, בעת ההלוויה פכר את אצבעות ידיו, ליד קברו זלגו עיניו דמעות, וכל כולו נדהם ונסער, בדרך מבית הקברות הביתה אמר למלווים:  אינני בוכה על הסתלקות רבי אברהם מרדכי, וודאי היה זה רצון שמים, בוכה אני על הסתלקותה של מצווה גדולה שהיתה בידי ואיבדתיה - המצווה של  "ושננתם לבניך", כל עוד חי בן אחד לפחות, יכולתי לקיימה, עתה, כשנסתלק הבן האחרון, נסתלקה עמו מצווה זו.    

איך עלינו להבין תופעה  שהיא כולה תעלומה מופלאה  איך הצליחו הם- בעלי השכול העמוק והנורא -  לא רק שלא ליפול ולהישבר , לא רק להשאר עמידים  ויציבים, אלא לבצע את הקשה מכל, להפוך לקיחה - לנתינה, לתרגם אבידה - למציאה? איך נשזרים חוטי נתינה? איך נארגים אריגי מסירות? ואיך נתפרים בגדי כהונה ששמה אהבה לזולת?. 

רבי אבהו מצא צורך להוסיף למעשה בראשית עומק נוסף, אמר רבי אבהו "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו" וצריך להבין וכי מה בא מדרש מופלא זה ללמדינו? וכי ח"ו תוכניותיו האדריכליות של בורא עולם עברו סידרה של ניסויים וטעיות? או שח"ו לא היה סיפק בידיו ליצור את הדגם הסופי לכתחילה?

אולי נראה, שמדרש זה בא לומר כי לאדם הוענק מיד אם בריאתו מימד נוסף לאישיותו, היכולת לבנות - ולהבנות ר' אבהו בא לקבוע שלתוך ישותו של האדם נתמזגה יכולת מופלאה זו להקים עצמו מאשפתות, להתרומם מהעפר, מעבר לכך לאדם ניתנה במתנה העוצמה למצא בתוך עצמו, בין איי עולמו שחרב, בתוך שברי המפולת כוחות חדשים, כוחות של מעשה בראשית, הכוח להתחיל מחדש.

ולכן כל הכלים שאפשר לתת לאדם זה רק - ללכת אל המעיין - המעיין של עצמו, אל המעיין שאינו שופע בחוזקה, שאינו זורם בעוצמה, משם ממקור הסמוי מן העין, הוא שואב את כוחו, וכאשר נדמה שתם המבוע - הוא ממשיך לנבוע.

כי במעבר הצר שבין שקיעה לזריחה, במשעול השומם שבין חשיכה לאורה מנצח, ברגעים נצחיים של קדרות, ובשעות אין סוף של פלצות, שם הופך כאב פולח - לכאב מנצח

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן