לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

על הנסים ועל השנאה | שמואל שניצר


שמואל שניצר ז"ל, מבכירי העיתונות בארץ, וממתווי דרכה, פרסם מאמר זה בהיותו עורך העיתון "מעריב" בשנת תשכ"ו – 1965.
למרות שחלפו מאז למעלה מארבעים שנה, עדיין לא נס ליחו. 


מבעד לחלונות הבתים מתנצנצות בשובבות השלהבות הקטנות של נרות חנוכה, ומזכירות מעשים שהיו בשכבר הימים – מעשים תמוהים ומופלאים, שלפנים, כשהיינו צעירים יותר וטהורים יותר, היו מולידים בליבותינו התפעלות גדולה: אבל עכשיו, שזקננו וגם חכמנו, הם מתחילים לעורר אי שקט מסוים.

לפנים היה כל ענינו של נס חנוכה פשוט מאד, וגם מוחוור מאד. ברור היה בצד מי אנחנו עומדים במאבק הדרמטי של המעטים נגד הרבים: תכונה נפלאה היא באדם, שגם כאשר אין העניין נוגע לו במישרין, הוא תמיד מצדד בחלש במלחמתו נגד החזק, ותמיד נתונה אהדתו לדוידים שבעולם בשעה שהם מתייצבים נגד הגליתים. על אחת כמה וכמה במלחמה זו, של צדיקים נגד רשעים וטהורים נגד טמאים – כל עוד היה ברור לנו, ונעלה מכל ספק, מי הם הטהורים ומי – הטמאים.


אבל עכשיו, בדור המפוכח והמתקדם הזה, כבר אין החלוקה ברורה כל כך, עכשיו, בימי "חוק השבות" ומחלוקת נמל אשדוד והכפיה הדתית והרבנות העקשנית, צריך לעיין מחדש בכל פרשת מרד החשמונאים. צריך לחזור ולבחון את שאיפותיהם ואת רעיונותיהם, ולבדוק אם באמת צדקו כל כך. יתכן שיתברר לנו, לאור חכמתנו החדשה שרכשנו לנו בשנים האחרונות, שניצחונם כלל לא היה ניצחון החרות, אלא דווקא ניצחון הריאקציה: יתכן שיהיה עלינו להגיע למסקנה שהאידיאות אשר בשמן ובהשראתן קמו להלחם ביוונים, לא היו נעלות כל כך כפי שהן נראות ממבט ראשון. ייתכן שהן היו מסוג הדברים שהאדם המודרני, בן המאה העשרים, מתבייש להזדהות אתם.

הבה ננסה אפוא לתרגם את סיפור מלחמת החשמונאים ללשון ההווה, ונראה מה חזות ומה צורה לו בעיניו הנבונות של בן מדינת ישראל המודרנית.

*     *     *

קודם כל עלינו לשאול את עצמנו מי – במלחמה ההיא – ייצג את הקידמה ומי – את הנחשלות ואת הדבקות העיוורת בערכי העבר.

שהרי אין זה כל כך מובן מאליו שדווקא אותה משפחה קנאית ופרובינציאלית מן הכפר הקטן בשולי המחוז הזעיר יהודה, היא שייצגה את הפרוגרס. האם מתתיהו, או מי מבניו, קרא את אפלטון? והאם ידעו את תורת אריסטו? האם במודיעין היה תיאטרון, ואפשר היה לראות שם את יצירות אריסטופאנס, סופוקלס וארכיפידס?

יש לשער שלא. ויש אפוא להניח שהחשמונאים הללו התקוממו בעצם נגד התרבות: נגד אותה תרבות אוניברסלית שכבשה בעת ההיא את כל העולם ופיתחה את חושם האסתטי של כל הלאומים. ומה היה להם, לאותם פרובינציאלים, להעמיד כנגד תפארת יקר הציוויליזציה היוונית? את ההסתגרות הרוחנית של שבט קטן המתנגד לכל חידוש ולכל תמורה? את ההלכות הנוקשות והמאובנות שנקבעו יותר מאלף שנים קודם לכן? את "חוק השבות" שלהם? את הכפייה הדתית? את ההתנגדות העיקשת לגידול חזירים? ובאלה אמרו לנצח את ההתייוונות?

והלאומנות השוביניסטית של החשמונאים הללו! בימים שבהם המדינה הלאומית הקטנה כבר הייתה נחלת העבר, ותור האימפריות הגדולות הגיע – הם שאפו לחדש את העצמאות השבטית הצרה, לפרוש מן הממלכה הגדולה שיכלה לפתוח לפניהם את מרחבי עולם התרבות, ולהקים מכלאה לאומית קטנה, מדגרה לאידיאות מיושנות ובית גידול למנהגי קנאות...

אין כמעט ספק שהצדק היה עם אנטיוכוס אפיפאנס, ולא עם מתתיהו הכן. ביחוד לאור מעשיהם של החשמונאים לאחר מכן, כשההצלחה החלה מאירה להם פנים. כי לאחר שרצח פקיד ממשלתי בשעת מילוי תפקידו, ברח מתתיהו להרים, ומשם ארגנו הוא ובניו מלחמת גרילה נגד הקדמה (כמובן – בלי לשאול את פי הרוב במדינה ובלי להתחשב במוסדות הרשמיים של הישוב, שהתנגדו למלחמה) וכשניצחו, עלו לירושלים, ובלי לערוך בחירות נישלו בה את המתייוונים מכל עמדותיהם, והטילו על העיר משטר של כפיה דתית שהיה, לפי כל הסימנים חמור בהרבה מזה שקיים בה היום.

ולא זו בלבד: לימים הפכו הקנאים הדתיים הללו את הפרובינציה הדלה לממלכה: אלא שהממלכה הזאת הייתה מבוססת על משטר תיאוקראטי מובהק. תושבי השטחים הכבושים נאלצו לבחור בין גיור ומוות, וכל מי שלא הסכים עם השקפותיהם הקיצוניות והשוביניסטיות של השליטים החדשים – התחייב בנפשו.

במרוצת הימים השתלטו הקנאים גם על נמל אשדוד, ואם מותר להסיק מסקנות מן הדעות שגילו בשאר עניינים, יש להניח שאסרו בו כל עבודות בשבת. וכן יש לשער שהתיירים של הזמן ההוא לא מצאו בבתי המלון החשמונאים שום סידורים לעריכת חגיגות – בכחוס המסורתיות.

אכן, הם השיגו חרות לאומית: אבל תחת להשתמש בה כדי לכונן מדינה מתקדמת, פתוחה לרוחות הזמן, תחת להשתלב במרחב היווני ולפתוח את השערים לפני השפעות הציווילציה, הם הפכוה לגיטו רוחני, שבה נאסרה כל חכמה יוונית, ואיש לא יכול לעבוד בה אלי – יבוא בלי סכנת נפשות.

אילו היו כאן היום, במדינת ישראל, צריך היה להקים ליגה נגדם, ולהחתים את הציבור המתקדם על פטיציות, ולנהל מסע הסברה נגד צרות-המוח שלהם, ונגד קנאותם, ונגד השקפותיהם הבלתי תרבותיות.

אלא שנתמזל להם מזלם, והם מתו בעוד מועד. לפני שנים רבות מאד.

ולכן אנחנו יכולים להפוך אותם עכשיו לגיבורים לאומיים.

*     *     *
Image

פרדוכס מענין, לא כן? אך הצרה היא שאנחנו איננו מכבים את כל החנוכיות לאות מחאה נגד הכפייה הדתית של ממלכת החשמונאים. אנחנו מדליקים את הנרות, ומלבבים את הלביבות, ומברכים על הנסים, - ומנהלים מלחמה אווילית בדת היהודית.

אולי לא הרגשנו, ואולי הרגשנו אבל הסחנו את דעתנו, אבל אנחנו עכשיו אחת המדינות המעטות בעולם שבהן מתנהל מסע מאורגן נגד דת ישראל, אחת המדינות המעטות שבהן מטפחים שנאה נגד יהודים דתיים באשר הם דתיים.

אנחנו כמובן אומרים שאת כל אלה עושים ברוסיה, ולא אצלנו. ואנחנו אפילו נוטלים לעצמנו את הזכות לבוא ולתבוע חופש דת ליהודים – בכל מקום אחר בעולם. ואנחנו קמים בזירות הבינלאומיות ומתריעים על כך שלא נותנים ליהודי להתפלל, ולשמור על שבת וכשרות, ולמול את בניו, ולקבור את מתיו על פי דיני ישראל – בשאר מדינות.

ואיננו מרגישים שכאן, במדינת היהודים הולך ונוצר מתח מסוכן בין יהודי חופשי ויהודי דתי, הולכים ומתלקחים יצרים מכוערים של של שנאה, הולך וגובר יחס של זלזול באדם השומר מצוות, כפי שהיה קיים לפנים רק בארצות האנטישמיות המובהקות.

איננו מרגישים שליהודי הדתי כבר קשה לנשום כאן, שהוא כבר חשוד בעיני הצבור החופשי, שכבר הולכת ומשתרשת כאן עלילה מזוהמת המזכירה את העלילות שהפיצו האנטישמים נגד היהודים: שהדתיים מנסים להשתלט על המדינה: שהם קונים אדמות ובתים ושכונות כדי להרחיב את תחומי שלטונם: שהם עוסקים במלחמת כיבושים, ומתקדמים, צעד אחר צעד, לקראת כפיית דעותיהם על הצבור החילוני.

ואיננו רואים, איננו מרגישים, שההיפך מזה הוא הנכון, ושמה שקורה כאן הוא, שיותר ויותר יהודים חפשיים, שבעבר היו מתייחסים בסובלנות ובהבנה לאדם הדתי (כפי שצריך להתייחס בחברה תרבותית), מתחילים לגלות כלפיו קוצר רוח ושנאה: ושהיהדות הדתית במדינת ישראל נמצאת בנסיגה ובהתגוננות: ושעוד מעט יווצר כאן מצב כזה, שאדם שומר מצוות לא יוכל להרגיש עצמו בביתו במדינה הזאת.

*     *     *

האנטישמיות שימשה לא אחת מנוף לתנועות פוליטיות ומפוקפקות, שנעזרו בה כדי להשיג את מטרותיהן הפסולות, הנאציזם הגיע לשלטון בגרמניה בכח השנאה ליהודים, שמסביבה אפשר היה לאחד את הימין והשמאל בחזית אחת, נגד "הפלוטוקרטיה היהודית" ונגד "הבולשביזם היהודי".

אני חושש וחושד, שהשנאה לדת היהודית מתחילה למלא תפקיד דומה בחיים הפוליטיים של ישראל. באותן שיטות של השמצה והעללה והחשדה, ששימשו לפנים נגד כל היהודים, ובאותה טכניקה בדוקה ומנוסה מנסים עכשיו גורמים פוליטיים שונים לזכות בפופולאריות קלה, על מנת לנצל אותה לצרכים אחרים, שאין להם שייכות לשאלות דת.

באורח מלאכותי, על ידי תעמולה היונקת את השראתה הישר מן הבארות המורעלות שמהן שאב הפשיזם האירופי של שנות השלושים, ועל ידי שימוש באותן תמונות של יהודים בעלי זקנים ופיאות ולבוש מסורתי, הולכים ומפיצים בקהל את ההרגשה שאם נמל יושבת בשבתות, זאת תהיה פגיעה בחרות האזרח: מפני שבמדינה חופשית – באמת מוכרחים לעבוד שבעה ימים בשבוע, ואם ינוחו יום אחד – תהיה המדינה משועבדת למיעוט הדתי.

ובכוונת זדון מפיצים את תורת הכזב שכאן כבר פתרנו את כל בעיות פריון העבודה והייצור, והדבר האחד החסר לנו עוד כדי שנוכל להגיע להספק ולתפוקה של ארצות אחרות הוא – שתהיה לנו משמרת עבודה גם בלילות שבת.

ובמחשבה תחילה הופכים את השאלה הטכנית הזאת לעניין עקרוני, כביכול, ומחדדים את הניגודים, ומלבים את אש המחלוקת: והופכים עניין משני ונטול חשיבות כגון נסיעת כמה מאות מטרים נוספים בשבת כדי לכבד את אמונת הזולת לבעיית הבעיות של המדינה, ולעניין שצריך ליהרג ולא לעבור.

ובלבד שיהודי ישנא יהודי, והמדינה היהודית תשנס את מתניה לדכא את הדת היהודית.

*     *     *

הרעל המסוכן של שנאת הדת הולך ונספג בלבותינו ובמוחותינו. לאט לאט אנחנו הולכים ומשתכנעים שכל הדתות שבעולם הן של הזמן הזה, ורק הדת היהודית היא של ימי הביניים: שלכל הדתות צריך להבטיח כאן את כל הנוחיות ואת כל האפשרויות, אבל מן הדת היהודית צריך לשלול אותן אפשרויות: שעץ אשוח במלון ישראלי – זה דבר הכרחי, אבל מנוחת שבת בנמל ישראלי , זה דבר בזוי ונקלה ואסור.

והארס חודר – גם אל הצמרת. ובהדרגה הולכים ומתמעטים האנשים המעיזים להכריז בגלוי ובקול רם על אמונתם שאפשר, וצריך, למצוא הסדר והסכם בין דתיים ושאינם דתיים, ושאין שום הכרח במתיחות סביב שאלות של דת: ושאין כאן שום בעיה שאי אפשר לפתור אותה במעט סובלנות, ומעט אורך רוח, ומעט יחס של כבוד הדדי.

העמדה הזאת, שאין כאן מקום למלחמת אמונות. ושבמדינת ישראל צריך להבטיח ליהודי דתי את מלוא האפשרות לחיות חיים דתיים לפחות כמו במתוקנות שבמדינות הגויים, הולכת ומאבדת את חנה באווירת השיסוי שהוכנסה כאן על ידי גורמים המתנכלים לאחדות העם. התבונה הפשוטה האומרת ששלום פנימי קודם לשלום חיצוני, ושחילוקי דעות עם יהודים קל יותר ליישב ונחוץ יותר ליישב, מחילוקי דעות עם שאינם-יהודים, אינה עוד "באופנה". כל פציפיסט כלפי חוץ, נעשה מיליטריסט כלפי פנים. כל מי שמוכן לוותר על שטחים משטחי המדינה כדי לקנות בהם שלום מפוקפק עם האויב שבחוץ, אינו מוכן לוותר על נסיעה בשכונה דתית יום אחד בשבוע כדי לקנות בכך שלום עם האח היהודי שמבית.

כי עבדול נאצר, וחוסיין, כידוע, דורשים את טובתה של ישראל.

ורק משה שפירא חורש מזימות נגדה.

*     *     *

כאשר הגישה הזאת נהפכת מעמדתה של כת קטנה להשקפתה הרשמית של צמרת השלטון: כאשר היא מתחילה לזכות בתמיכה נרחבת של החברה: כאשר משא ומתן קואליציוני נכנס למבוי סתום מפני שבכל השאלות אפשר להתפשר אבל בשאלות של דת אי אפשר להגיע לעמק השווה, כי אז מגיע הזמן לצלצל בפעמוני האזעקה.

מפני שמכאן משתמע שהפלגנים, המעונינים לפורר את אחדות העם ולהקים מחיצות בין יהודים ליהודים, הצליחו במלאכתם הרבה יותר מששיערנו, והרבה יותר משאנו יכולים להרשות לעצמנו.

מי שנוח לו בפילוג, מי שחותר בהתמדה אל צמצום הכוח היהודי ואל פירוק המסגרות היהודיות, מי שניסה בעבר להתיר את הקשרים הקושרים את יהודי ישראל אל יהודי התפוצות, ועתה הוא חותר לשבש גם את מעט האחדות שיש לנו כאן, בתוך היהדות הישראלית, יכול לרשום לפניו את המצב הזה כהישג כניצחון.

אבל מי שמאמין בשותפות הגורל היהודית ובאחדות העם, מעבר לגבולות ולהשקפות ולדרכונים – צריך להבין שדתיים ושאינם-דתיים אינם יכולים להיפרד בלי הסדר, במדינה זו של שארית הקיום היהודי והתקוות היהודיות.

מי שמשוכנע שעם אחד אנחנו, דתיים וחילוניים, ושגורל אחד לכולנו – עליו להבין שהוא נוטל על עצמו אחריות היסטורית כבדה מאד כאשר הוא פוסק שבמדינת ישראל חייבת דת ישראל להיות באופוזיציה, מפני שאותם ערכים שעליהם יצאו החשמונאים למלחמה – בעינינו הם רק יכולים לעורר בוז ושנאה
.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן