לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

להודות ולהלל - ולשמר | ישראל אסולין

 

חג החנוכה הוא אחד החגים היפים ביותר של עם ישראל.

 

למרות שאין בו הרבה מצוות, ולמרות שנתקן ע"י חכמים בכל זאת יש בו משהו מיוחד שנותן לחג את יופיו וחשיבותו. ה"משהו" הזה הוא אותן הנרות שמדליקים כל בית ישראל מיד עם צאת הכוכבים בפתחיהם ובחלונותיהם. תמיד התרגשתי למראה אותן השלהבות הקטנות המרצדות וקורצות לכל רואיהן, משל היו מדברות ומספרות הרבה דברים שאין לנו חושים לתופשן.

 

נתמקד במאמר זה, בשני מסרים שמרמזים לנו נרות החנוכה.

 

הערב נדליק ברצות ה' נר ראשון של חנוכה. נוסיף נר בכל יום, ובשבוע הבא נדליק שמונה כך שיטת בית הלל וכך ההלכה, ובדין הוא, שהרי הנס הלך וגבר ככל שנקפו הימים, עד שהשמן שהיה בו די ליום אחד דלק שבעה ימים אבל אילו היינו פוסקים כבית שמאי, היינו מתחילים בשמונה נרות, יורדים לשבעה, ששה, חמשה, ועד לנר אחד, בודד, ביום השמיני.והרי זה מעורר תמיהה: הנס הלך וגבר ובית שמאי דורשים שנלך ונצמצם את איזכורו! הכיצד, ומדוע?

 

את התשובה לכך, השמיע סניגורן של ישראל, הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: בית הלל מצינים את הנס שהלך והתעצם, אך בית שמאי עומדים ומתריעים: דעו לכם ככל שהנס מתמשך, ככל שחובת הכרת הטוב לבורא הולכת וגדלה. כך מתעממת רגישותנו לנס ואנו הופכים שאננים ואדישים יותר ויותר!

 

ניתן לשער שאילו היה באותם ימים עיתון יומי דתי מה היתה הכותרת בתחילה –"עבודות השיפוץ עומדות בפני סיום תכונה רבה לקראת חנוכת המזבח הצפויה. חשש כבד מהעדר שמן טהור". ביום ב' יצאה לאור מהדורה מיוחדת: "נמצא פך שמן טהור! לראשונה מזה עשרות שנים, הודלקה המנורה בבית המקדש" ובכותרת משנה: "השמן בפך מספיק ליום אחד, מה יהיה מחר?"

 

ביום ג' זעקו הכותרות באותיות ענק: "נס! השמן עדין דולק – מתנת שמים לרגל חנוכת המקדש"

 

ביום ד' וביום ה' ירדה הידיעה לתחתית העמוד, וביום ו' הועברה לעמוד האחרון. ביום ז' מצואה בעמוד הפנימי ולמחרת ניתן היה למצאה בעמוד שלפני האחרון: "המנורה עדין דולקת"...

 

כמה מודים אנו לה' על מציאת הזיווג עם הנישואין ושבע הברכות, וכמה מתעממת ההודאה עם חלוף השנים – למרות שחובת הכרת הטוב רק מתעצמת, שהרי "מושיב יחידים ביתה" הוא מהניסים התדירים והמופלאים.

 

כמה מודים אנו לה' עם הולדת ילד, וכמה מתפוגגת ההודאה עם הזמן למרות שהחובה להכיר טובה רק מתעצמת – לכמה סייעתא דשמייא זקוקים אנו לגדל ילד, במיוחד בתקופתנו. וכך עם הבריאות, וכך עם הפרנסה, וכך עם כל דבר ודבר!

 

אבל אנו פוסקים כבית הלל, מוסיפים נר בכל יום, כדי להוסיף ולהודות עוד ועוד על הנס המתמיד המתחדש וזה מחייב אותנו להתבונן ולהודות בהתחדשות, גם על הניסים האחרים: על המשפחה על הצאצאים, על הבריאות ועל הפרנסה!

 

ידוע מה ששאלו רבים, מדוע לא מוזכר נס פך השמן ב"על הניסים" ומוזכר רק ענין הניצחון במלחמה?

 

ואפשר לומר משום שתפילת "על הניסים" נקבעה בברכת ההודאה (מודים אנחנו לך...), ובברכת ההודאה הוזכרו נסים ונפלאות, אבל רק אלו שהם "בכל יום עמנו" שהם "בכל עת ערב ובבוקר וצהרים". אין כאן המקום להודות לא על נס יציאת מצרים ולא על נס פך השמן, נסים אלו הנם סיבה למועדים וחגים, אבל בל נשכח את "ניסיך שבכל יום עמנו"...

ועל פי זה נפלאים הדברים שאמרו בגמרא: "מאי חנוכה? כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקום ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. ושאלו חכמים מדוע חיכו עד לשנה הבאה כדי לקבוע את הימים הטובים, למה לא החליטו עליהם מיד?

בעל ה"ישמח ישראל" תירץ על כך תירוץ נפלא. כאשר הנס קרה היו כולם נפעמים ונרגשים, מודים ומשבחים לקב"ה, אבל לא בכך תבחן הודאתו של האדם. ההתרגשות והתרוממות הרוח חולפים ועוברים, והאדם חוזר לשגרת חיי החולין.

 

"לשנה האחרת" כעבור שנה ישוב ויבחן את עצמו, האם ממשיך הוא להתפעל, לשבח ולרומם? אם כן הוא אשריו ואשרי חלקו. אות הוא כי הנס היכה שורשים בנפשו.

 

"לשנה האחרת" האם שימרנו את ההתפעלות, את ההודאה, את הכרת הטוב?!

 

Image

תגובות   

0 #1 כדאי לשים לבמשה 2007-12-07 10:42
לכך שהשמחה היתה גדולה כי לא האמינו שזה יכול להיות, ממש כבהקמת המדינה ואכן כדברי הרב מברדעצ'ב ככל שמתרחקים מהקמת המדינה ומיחוד ירושלים יש התעמעמות בהכרת הנס מכל החוגים אלו שטוענים שאין קשר לשמים ואלו שטוענים שאין לשומרי המצוות קשר עם הנס.
השפת אמת טוען שהסיבה לאמירת ההלל היא שהיתה הרגשת חירות ממילא לפי זה אינני מבין את אלו שמתנגדים להלל ביום העצמאות שהרי גם אז יש הרגשת חירות.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן