לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מה הפריע ליוונים בתורת ישראל? | משה לוין

מספרת הגמרא במסכת שבת: ת"ר (שנו חכמים), בכ"ה בכסליו יומי דחנוכא, תמניא אינון (שמונה הם)... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

ומוסיף הרמב"ם: בבית שני כאשר מלכי יוון שלטו בעולם, גזרו גזירות על ישראל, כשמטרת הגזירות להעביר את היהודים על דתם. עד שהושיעם הקב"ה והצילם. וגברו בית חשמונאי וחזרה מלכות ישראל ליותר ממאתיים שנה, עד לחורבן בית שני. וכשנכנסו הכוהנים למקדש ורצו להדליק את המנורה לא מצאו שמן טהור. ולשם הכנת שמן חדש דרושים היו שמונה ימים. וכשחיפשו מצאו פך קטן שחתום בחותמו של כהן גדול שמעיד שהיוונים לא הגיעו אליו. והספיק ליום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים. ועל כן תיקנו חכמים להדליק נרות חנוכה שמונה ימים לציין את הנס.

בסיפור הסטורי זה עלינו להבין על מה היתה המלחמה הגדולה?

מה הפריע כל כך ליוונים שהיהודים מקיימים את מצוות התורה? והרי באותה תקופה עם ישראל היה משועבד ליון!

לשם כך עלינו להכיר ולדעת קודם כל מי היתה מלכות יוון.

יון מוזכר בתורה לראשונה כבנו הרביעי מתוך שבעה של יפת.

כאשר נח יוצא מהתיבה ומתעורר משכרונו. הוא מקלל את כנען בנו של חם במילים "עבד עבדים יהיה לאחיו". ואילו את שם ויפת מברך במילים הבאות "יפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם".

במילים אלו שלוש ברכות.
א. ברכה ליפת שיהיה יפה ומוצלח ביופי בכוח ובחכמה.
ב. ברכה לשם שהקב"ה ישכון באוהליו.
ג. ברכה משותפת לשם ויפת, שיופיו של יפת ישכון באוהלי שם. כמו שאומר הפסוק: "יפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם". שאותו יופי ישכון באהלי שם.

כל הברכות התקיימו. בניו של יפת חזקים, חכמים, ויפים.

אלוקים שוכן באוהלי בני שם, עם ישראל.

והברכה השלישית גם כן. כאשר חכמת הגויים שוכנת ממש בתוך אוהלי שם, בתי המדרש. ומתקבל בעם ישראל חילוק התנ"ך לפסוקים ופרקים ממוספרים. חילוק שחילקו בניו של יפת. עד שאפי' אמרו חכמינו "חכמה בגויים תאמין"

בהמשך ההסטוריה יוצא מבניו של יפת אלכסנדר מוקדון שבחוכמתו מעלה את מלכות יון לשיאה והופך את בירתו אתונה למדכז של חכמה ומדע.

אף חכמי ישראל בהתאם לציווי האלוקי "יפת אלוקים ליפת" תירגמו את התורה ליוונית, כדי שיוכלו מבקשי החכמה המרוכזים באתונה להתבשם מתורת ישראל. ואמנם על תקופה זו מסופרים בתלמוד סיפורים רבים בהם בולט הקשר בין חכמי ישראל לחכמי יון, ועל הערצתו והערכתו של אלכסנדר מוקדון לשמעון הצדיק .

כך התנהל הקשר כאשר עם ישראל מעלה מס ומשועבד לאלכסנדר מוקדון.

כל זה, עד שהגיעו יורשיו של אלכסנדר והעבירו את מרכז ממשלתם לסוריה כאשר הפרידו בינו לבין מרכז החכמה שנמצא ביון.

בהפרדה זו הם לא הסתפקו ועברו לשלב ב' בתוכניתם. הם שמו עיניהם על תורת ישראל.. לא מלחמה של כח, הם הרי שלטו! אלא מלחמה עקרונית!

מה הפריע ליוונים בתורת ישראל?

על פי פילוסופיית יון יש להפריד בין החכמה הפילוסופית שבה יש להתעמק, ותענוג להתעמק ולהתחכם. לבין המעשים הגשמיים שבהם גם האדם החכם יכול להיות שטוף בתאותיו.

כמו שאמר אריסטו כשראו תלמידיו שהוא אוכל בצורה בהמית "אני אריסטו בחוץ - ואדם בביתי". בכך ביטא אריסטו את תורתם והשקפתם של היונים.

אמנם לפי השקפה זו מגיע אדם לשפלות גדולה שכן כאשר מחד הוא מעמיק בחכמה ומאידך – הוא שקוע בתאותיו. וכך חוכמתו עומדת לו לרועץ והוא משתמש בה לרעה ולהשגת תאותיו.

השקפה זאת אינה דורשת מהאדם מאמץ ותכליתה ההנאה שברכישת החכמה וכך בעצם החכמה משרתת את תאותיו של האדם.

למול זה עומדת השקפת תורת ישראל שאומרת לאדם שאת מה שהשיג בחכמתו עליו ליישם בחייו הגשמיים וכבר אמרו חז"ל "תורה שאין עמה דרך ארץ אין סופה להתקיים" וכמו שאומרת ההלכה "אכול, שתה, תישן כדי לעבוד את בוראך"

ההשקפה היהודית רואה בגוף האדם צלם אלוקים שמשמש לעבודתו הרוחנית כמו שאמר התנא הלל הזקן כאשר הלך לבית המרחץ לתלמידיו שהוא הולך לעבוד את בוראו כיון שמנקה ומטפח את גופו שבצלמו של אלוקים. וכך מאמין היהודי שהוא קיבל מאלוקים גוף ונשמה כשתפקידו הוא להרים את גופו לכיוון הרוח ובעצם גופו הוא הכלי שבו עליו ליישם את חכמת התורה.

בהקשר זה מסופר על בעל תשובה שהגיע ל"טיש", (באידיש שולחן של אדמו"ר שבו אוכלים, שרים, ומדברים דברי תורה). רואה היהודי את האדמו"ר אוכל מכל טוב שמונח על שולחנו. היהודי מתפלא, וכי לזה נקרא אדמו"ר? חשבתי שהרב החכם שכולו שקוע בעבודת השם וברוחניותו בקושי אוכל לחם צר ולא נהנה מהעולם הזה...?

הוא מחליט לשאול את האדמו"ר, והסביר לו האדמו"ר, נכון, שנינו אוכלים, שנינו נהנים מטעמו הערב של האוכל. אבל אתה יודע מה ההבדל ביני ובינך? שאתה מברך כדי שתוכל לאכול! ואני אוכל כדי שאוכל לברך!

לכן בתורת ישראל אין ולו מצווה אחת המתעלמת מצרכי הגוף הגשמי כמו שלהבדיל במקומות מסויימים נאסר על כהני הדת להתחתן... השקפה שמביאה לכליה של המין האנושי.

תורה זו זרה למצוות ישראל שאומרות לאדם "אדרבא! תתחתן, תביא ילדים, ואל תדכא את צרכך לאהבה ולהמשך!"

מעניין שחג החנוכה נמצא בין חלומות יוסף שקראנו השבוע שבהם אנו קוראים על יוסף החולם על השיבולים ועל כוכבי הרקיע. יוסף הצדיק חולם על מלכות גשמית המתמזגת ברוחנית. ולעומתו נקרא בפרשתנו הבאה על חלומות פרעה. שחולם על מלכותו בשיבולים ובפרות ומחובר רק לגשמיותו.

על כן גזרו היונים ג' עברות בכדי לנתק את רוחניות האדם מחייו הגשמיים. שבת, חודש, ומילה.

שבת – עמנו קיבל את מצוות השבת לפני כסינתו לארץ ישראל ומסבירים המפרשים שמכיוון שעם ישראל הגיע מהמדבר, מהחיים הרוחניים, חיים שבהם הם אוכלים אוכל שמימי, מן. חיים שבהם הבגדים לא בלים ואפילו גדלים עם הילדים.

כעת, בהגיעם לא"י נמלאו יראה. שעכשיו, כשאדם יצטרך להשקיע את כוחותיו בכדי להתקייים, יבוא למחשבה שבכוחו הוא מתקיים, וישקע בגשמיותו. ולכן ניתנה שבת, יום אחד בשבוע שבו על האדם לעצור. להיות עם משפחתו, ולעסוק ברוחניות שתעזור לו למשך השבוע הקרוב במאבק הקיום ותנחה אותך לישרות , אמת וכו'

על כן מסמלת דווקא השבת בעיני היוונים את החיבור בין הגוף לנפש והשפעת החכמה הרוחנית על מעשי האדם והאיזון ביניהם.

חודש – על ידי קידוש החודש, דהיינו הלוח שנה העברי, קובעים את המועדות שאומרות לאדם מתי לשמוח ומתי להצטער, מתי עליו לאכול ומתי לצום, וגם כן מדריכה אותו כיצד לחבר את גשמיותו ותחושותיו עם הזמן הרוחני. וכיצד לכל דבר זמן ועת שנקבעים מלמעלה.

מילה – זו המצווה הראשונה שהאדם מקיים בחייו. ודווקא בגוף הגשמי וכך חשבו היוונים שאם יבטלוה יבטלו את קשר הגוף והנפש.

כך חשבו היוונים לנתק את התכלית של האדם. קידוש הגשמיות, הגוף, ע"י המצוות הרוחניות.

כדי להלחם במזימת היוונים דרושה מלחמה משותפת של הרוח והחומר כדרכם של ישראל. הלומדים מיעקב אביהם המשלב בהכנותיו למלחמה עם עשיו צעדים רוחניים בד בבד עם התכוננות רוחנית. תפילה ומלחמה.

המלחמה נפתחת על ידי הנשים שאוזרות כח להילחם. דווקא האישה שמחוברת לרוחניות יותר מהגבר. ולכן פותחות הנשים במרד. וכך מספרת הגמ' על חנה שהיוונים ציוו את בניה להשתחוות לצלם, צלם שמסמל בעיני היוונים את שליטת החומר ברוח. ומהבכור לקטן, אחד אחרי השני מסרו את נפשם ולא השתחוו לצלם. ולאחר שבנה הקטן נהרג היא עולה לראש הגג ומוסרת את נפשה היא. ויוצאת הכרזה משמיים: "אם הבנים שמחה, הללוי'ה".

כמו כן מספרת הגמרא על הגמון מצביא יווני שגזר שכל אישה הרוצה להתחתן תיאנס על ידו תחילה. ויהודית, ביתו של יוחנן כהן גדול אמרה לו אני רוצה שזה יהיה ברצון, בוא נאכל ביחד. והכינה לו מאכלי גבינה ויין שמרדימים, וכשנרדם כרתה את ראשו ותלתה על החומה וכך החלה מנוסת היוונים.

כך האישה שמלה את בנה וקפצה איתו מהגג.

החשמונאים משלימים את המלחמה בכח החומר. כלי הנשק. ונעשה להם נס שהמעטים מנצחים את הרבים. החלשים את הגיבורים, והרשעים שאומנותם ברצח נופלים ביד הצדיקים.

כיהודים מאמינים הם פונים דווקא לבית המקדש. עוד בטרם נחו מהקרבות, הם פונים למטרה לשמה נלחמו, להדלקת המנורה.

השמן שהספיק ליום אחד דולק שמונה ימים.

לא לחינם הנס נעשה דווקא בשמן.

בואו נתבונן! ממה מורכבת המנורה?

משלושה מרכיבים. נר- דהיינו הכלי בו שמים את השמן. שמן, ולהבה.

נר- גשמי, אש-רוחנית, וביניהם השמן הגשמי שצף ללמעלה ושואף תמיד לכיוון מעלה! להבעיר את האש!

כך עם ישראל. "שמן תורק שמך" נאמר על ישראל ב"שיר השירים".

ישראל כשמן שצף תמיד למעלה. היהודי מכיר בגשמיותו, אבל מפנה אותה לכיוון הרוחני.
ולכן המצווה היא למהדרין להדליק דווקא בשמן. שנזכור כולנו, אנו חיים בעולם גשמי, אבל אם נשכיל נוכל לנהל אותו בחכמת התורה.
 
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן