לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חג המשפחה וחינוך הבנים | עת לחשוב

כבר הורו חכמי ההיסטוריה והחברה, שאין כוחם של ארגונים, תנועות, מפלגות ואיגודים במספר החברים הנמנים עליהם, ברכוש האצור בידיהם, או במבצעי ראווה המבצעים על ידיהם. אף אין כוחם במנהיג דגול העומד בראשם, או בוועד עליון ששמו הולך לפניו. אין בכל אלה כדי לגרום להפיכתה של התנועה ליעילה, לאדירה ולבעלת עצמה.

לדעתם, טמון מקור הכוח של הארגונים, בסניפים ובתאים החברתיים הקטנים, המפוזרים על פני מרחבים. בסניפים אלה מרוכזים החברים קבוצות קבוצות, בהם מתבצעת העבודה האידיאולוגית-ארגונית החשובה, בהם בא לידי ביטוי הגיבוש הרעיוני, ובהם באה לידי ביצוע הפעילות החברתית הרצויה.

בהצטרפותם של סניפים אלה יחדו - כך הורו - מתגלית זרועו הנטויה של הארגון, וניכרת השפעתו הגדולה. ארגון ללא סניפים מאורגנים אין לו קיום, ותנועה ללא תאים ממוסדים, אין לה המשך. ואכן כבר הוכחו הדברים מעולם.

הקומוניזם, למשל, התפשט, לא הודות למנהיגים, לכסף או למבצעים, כי אם, ובעיקר, בכוחם של התאים התעמולתיים הקטנים הנשתלים בכל מקום והמפוזרים על פני העולם. אף ארגוני המחתרת למיניהם הולכים ומתעצמים בשיטת הסניפים והתאים הקטנים. ולהבדיל באלף אלפי הבדלות - החסידות ותנועת המוסר, שתי אלו הגיעו לשגשוגן ולהיקפן הנרחב הודות לשטיבלאך ולקלויזלאך (מקומות תפילה קטנים), יותר מאשר הודות למנהיגים , לאדמו"רים ולמשפיעים בעלי שם.

יותר משהרבי יכול להשפיע על התגבשות חסידיו במרחיקים - השפיעה אליהן הישיבה בצוותא במקום ריכוזם ועיונם המשותף בתורת רבם. והדברים נכונים במיוחד ביחס להתפשטותה של התורה בישראל: אין התורה יכולה להתפשט בעם בעזרתו של מרכז תורני אחד, ויהיה גדול ככל אשר יהיה; אף לא בעזרתו של גדול-תורה העומד בראש העם; התורה מתפשטת הודות לקיומן של עשרות ומאות ישיבות קטנות, המפוזרות על פני המפה העולמית והנמצאות בכל מקום, שבו נמצא ישוב יהודי.

הנחה זו נכונה גם כאשר באים לדון בקיומם של עמים גדולים או קטנים. אף במקרה זה יש לקבוע, שקיומו של עם תלוי בקיומם של ה"סניפים" הרבים, ו"סניפים" אלה אינם אלא היחידות המשפחתיות שבעם: אב, אם וילדיהם. ככל שהמשפחה תהיה בריאה ברוחה, חסונה במסגרתה ושומרת על מסורתה ההסטורית והחוקית - יהיה העם איתן יותר, חזק יותר, יציב יותר; ככל שהבנים ימשיכו ללכת בדרכי אבותם ללא שבירת המסגרת המשפחתית - תהיה זו ערובה להמשך קיומו של העם, וככל שתהיה הזדהות בין כל אנשי המשפחה לבין עצמם - תחזק הזדהות שבין היחיד לבין עמו. עם צירופן של כל המשפחות "הבריאות" יחדיו - מתגלית דמותו ועצמתו של העם.

אם הנחה זו נכונה לגבי כל העמים - נכונה היא שבעתיים לגבי עם ישראל. התורה מקפידה, במיוחד, על קיומו של תא משפחתי, שבו מוסרים אבות לבנים את מורשתם הרוחנית: "והגדת לבנך", ו"ושננתם לבניך", "ולמדתם את בניכם", "והודעתם לבניך"; והבנים שואבים את תורתם ומסורתם מאבותיהם: "שאל אביך ויגדל זקניך ויאמרו לך".

הוראות אלה משמשות בתורה תנאי יסודי להמשך קיומו הבטוח של העם, אך מה הם האמצעים לשמירת צווים אלה, ומהי הערובה, שהמסורת אכן תעבור באמינות מדור האבות לדור הבנים? האפשר, למשל, למנוע בעמנו את התפרקותו של התא המשפחתי ואת מרד הצעירים באבותיהם? מסתבר שכן.

אמצעים רבים עומדים לרשותנו כדי לשמור על איחוד משפחתי זה. חג הפסח על מצוותיו, סדריו, וסמליו - הוא אחד האמצעים הבאים ליצור את התא המשפחתי ולחזקו. קביעה זו קשורה במה שהתרחש בעת היות אבותינו בארץ מצרים.

פרעה, התנכל, כידוע, אל בני ישראל והסתולל בהם קשות. הוא חשש "פן ירבה", ולכן העביד אותם בפרך ובעבודה קשה. הוא הניח, שעמל וסבל יצמצמו את התרבותו של העם והוא ילך ויתמעט. במחשבתו הזדונית רצה לחסל את דור הבנים לבל יוולד כלל וכלל. כשאמצעים אלה לו הועילו, וכשהתברר לו ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" - גזר גזירה אחרת, שביצועה הוטל על כתפיהן של המילדות העבריות: "וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה". הוא האמין, כנראה, שבהעדרם של בנים זכרים בישראל תיאלצנה הבנות להנשא למצריים, וההתבוללות תהיה מושלמת ("אור החיים" בשמות א', טז).

מטרה זו היתה לנגד עיניו גם בגזירה הנוספת: "ויצו פרעה לכל עמו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". כאן הסיר רשע זה את מסוה מעל פניו, והופיע בפרהסיה כרוצח המונים. הוא דרש מעמו, שיבלשו אחר התינוקות, ויאלצו את אימותיהם להטביעם ביאור (אור החיים", ב', כב). ברור לפרעה, כי כדי להכרית, למעט ולבולל את העם היהודי - יש להתנכל לבנים, להפרידם מהוריהם ולהכחידם.

אולם בני ישראל, שהבחינו במגמת הגזירות הללו - לחמו בהן וניסו לעקפן. המילדות העבריות הצילו במסירות נפש את דור ההמשך, ולא נתנו להפריד בנים מהוריהם, והקב"ה גמל להן מידה כנגד מידה, ובנה להן בתי כהונה, לוויה ומלכות. הן שהגנו על המשפחה - הן זוכות להקים משפחות איתנות.

מאוחר יותר - בעת המשא והמתן הממושך עם פרעה בדבר שחרור בני ישראל מארץ מצרים - היה זה משה, שעמד בפרץ והפר את מזימותיו השטניות. עובדה היא, שבמכת הארבה, כאשר פרעה נכנע, לכאורה, ושאל: "מי ומי ההולכים"? ומשה השיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך" - עמד השליט על המקח והשיב: "יהי כן ה' עמכם, כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותם אתם מבקשים". רשע זה השתעשע עדיין בתקוותו לקעקע את המשפחה במניעתם של הבנים מלצאת; רק כשגבר הריכוך ומכת החושך היתה בלתי נסבלת - הסכים פרעה, ולו לרגע, להצעותיו של משה ואמר: "גם טפכם ילך עמכם".

דומה, שנקודת החיכוך בין המשעבד והמשועבד הייתה שאיפתו של משה לקיים בישראל משפחה שלמה המורכבת מאבות ובנים, מול רצונו של זה להרוס את המשפחה ולמוטטה בעזרת הפרדת הבנים מן האבות, וכאשר ה' אמר למשה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" - רמז לו במילים אלה בשורה טובה: ש"עתידים לראות בנים ובני בנים" (מכילתא דר"י, בא יב). לאמור: רציתם לראות בקיום המשפחה השלימה - תזכו לראותה כחפצכם.

על רקע זה תובן היטב כניעתו הסופית של פרעה במכת בכורות, ומכה זו דוקא. כאן הוצג לפני פרעה מחזה מדהים: הוא ראה פתאום, במו עיניו את התמוטטותה של המשפחה המצרית, שהרי הבכור, מהווה, כידוע, חוליה מקשרת בין האב לבין שאר בני המשפחה, ועם מותו מתנתקת שרשרת זו; ופרעה, שחש על בשר עמו את מלוא משמעות הטרגדיה, שכדוגמתה רצה להטיל על בני ישראל - מיהר להכנע ולקרוא: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל". עתה, משעמדו מול התמוטטותו של המערך המצרי העיקש, עמדו בני ישראל בפני בעיה מחודשת.

זו לא היתה בעיה לוגיסטית של הפסקת מים ומזון לדרך, אף לא בעיה גיאוגרפית-בטחונית של תוואי הליכה והתגוננות. לבעיות אלו הובטחיה מראש עזרתו של הקב"ה, אך הבעיה העיקרית היתה החברתית לאומית: כיצד יהפוך ציבור ענק זה לעם, ולעם בריא, שיעמוד במשימות הרוחניות, העומדות להיות מוטלות עליו בקרוב לרגלי הר סיני? כיצד תעוצב דמותו הייחודית, עד שיוכל להרים את נס היותו עם סגולה? לשם כך היה צורך לעצב את היחידה המשפחתית הקטנה, וממנה "אבן פיננה לעם גדול, איתן ובריא.

לפיכך ציוה ה' את משה להורות לבני ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", והוא - משה - הורה להם: "ויקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח". המטרה היתה לאחד את כל בני המשפחה סביב לקרבן פסח, שישבו יחד - אבות ובנים - כבני חורין, ובאוירה זו ניתן יהיה לארגן את המסגרת המשפחתית, שאותה רצה פרעה להרוס ולקעקע.

זהו הסניף הקטן של העם היהודי, כאשר מצטרפים יחד כל "הסניפים" הללו - נוצר עם גדול וחזק: "כל קהל עדת ישראל". העם נדרש להתכנס לתוך הבתים ולאכול "בבית אחד" מבלי להוציא מן הבשר חוצה, ואין להרשות לאחד מבני המשפחה, ולעשות לעצמו סעודה משלו. אילו היה כך - לא היתה מושגת שלימות המשפחה שהיתה כה נחוצה בשעה זו.

וברגע זה, כאשר כולם יושבים יחד ומהדקים ביניהם את הקשר המשפחתי - פוסח ה' על הבית היהודי ההולך ומתעצם, וממוטט את הבית המצרי ההולך ומתפורר. פה - מתהדקת המשפחה, ושם - מתפרקת; פה - מתקרב אב אל בניו, ושם - מתרחק; פה - "את בתינו הציל", ושם - "אין בית אשר אין שם מת"...

צא וראה: ההוראה "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם... והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" - נאמרה לבני ישראל תוך כדי הדרכתם לקראת ליל השימורים האחרון במצרים. הגע עצמך: וכי לא היה לו למשה ענין דחוף יותר לענות בו בעת מסירת ההוראות לבני ישראל? כלום לא היה עדיף יותר לארגן את יציאתם מארץ מצרים על כל הכרוך בכך? וכי זהו הזמן המתאים להורות לציבור טרוד זה, מהי הדרך הדידקטית להשיב אי-פעם, בבוא היום, על השאלה שהנוער עתיד לשאול: "מה העבודה הזאת לכם"?

עליך לומר שכל היציאה - למען הבנים; כל תקות העם - בהעברת המסורת מאבות לבנים ובהמשכה של השרשרת; ללא זאת אין צורך במאבק, ואין ערך ליציאה. על כן, בעת היציאה, ודוקא בשעה זו, יש להעמיד את היוצאים על המטרה העיקרית של היציאה: "ואמרתם... ואת בתינו הציל". על רקע זה ניתן להבין מזוית נוספת את מצוות: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל". המתת בכורי מצרים, יצרה, כאמור, פער בין האבות לבין הבנים והמשפחה המצרית התמוטטה. לעומת זאת, התחזקה, דוקא בשעה זו, המשפחה הישראלית. הצו: "קדש לי כל בכור" דורש להסתייע בבכור - על ידי קידושו והאדרתו - כדי להמשיך ולחזק את המשפחה הישראלית.

קדושתו של הבכור והעמדתו במרכז המשפחה מהווה אמצעי לחיזוקה של אותה חוליה המקשרת בין דור האבות לבין דור הבנים. על רקע זה יובנו המצוות, המנהגים והסמלים של ליל הסדר עצמו. מכאן שאלת הבן: "מה נשתנה", ומצות האב לקיים "והגדת לבנך", ומכאן ההתיחסות המפורטת לארבעת הבנים: לחכם, לרשע, לתם ולזה שאינו יודע לשאול, והתשובה לכל אחד מהם בהתאם לשאלתו.

בתהליך חינוכי-חגיגי-משפחתי זה הולך ומתבטא מנהג נוסף: ההמתנה לאליהו הנביא. צא וראה: מהו היעוד הנודע לנביא זה בעת הגאולה השלמה, ויתברר לך, שתפקיד זה תואם להפליא לאופיו ולמהותו של חג הפסח כחג המשפחה. הנביא מלאכי בנבואתו לאחרית הימים אומר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לאמור: על אליהו הוטל התפקיד לחדש את הקשר, שבין האבות לבין הבנים, וליצור ביניהם קרבה ואחדות.

הופעתם של זמנים חדשים, של אידיאות זרות ושל אמונות שוא - יכולות להביא לקריסת המשפחה, לשבירת מסגרותיה ולמרד הבנים באבותיהם. אליהו הנביא יחדש את המסורת העתיקה, יגשר על פני הפער שבין הדורות וישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", טבעי הדבר, שבליל הסדר תבוטא ערגה זו ותובלט התשוקה להופעתו ולבשורותיו.

פתיחת הדלת בעת מזיגת הכוס החמישית משמשת - לדעת בעל "ספר המנהיג" - סימן הזמנה לאליהו הנביא, שיבוא ויבשר. וכדברי רש"ר הירש ("נחלת השר" עמ' 51): "הלילה שבו אתה עצמך חוגג את יום הולדתך ההסטורי ואת תחילת תפקידך הישראלי - לילה זה הועיד ה' במיוחד להקדשת בניך הקטנים, אלה הבנים, שבקידושם או חילולם, תלויה נצחיות עמך"... חג פסח הוא, אפוא, חג המשפחה, חג חינוך הבנים וחג העברת המסורת מדור האבות לדור הבנים. (מתוך הספר על המועדים)

פורסם ב"עת לחשוב", גליון ניסן תשס"ה
 

Image

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן