לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

עני שבישראל, אבל בן חורין | עלון בית דוד

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו, או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות. (שולחן ערוך)



מעטים הם המצוות שחייב אדם למכור את מלבושו כדי לקיימן. אחת מהן היא מצות ארבע כוסות שעליה אמרו חז"ל "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מד' כוסות". חשיבותה של מצוה זו למרות שאינה אלא מדרבנן, הוא בכך שהיא סמל החירות, היא באה להזכיר ולהמחיש לנו שבלילה זה יצאנו מעבדות לחירות.


לכאורה אין טעם להלכה זו, ויתירה מזו, הלא אין זה אלא "לועג לרש". נתאר לעצמנו, בעל הבית מיסב בליל הסדר, ובושה מכסה את פניו, משום שהוא לבוש בבגדי חול. את בגדי השבת נאלץ למכור, כדי להשיג יין לו ולמשפחתו... האם לזה ייקרא "חירות"? האם בשתיית היין ירגיש את טעם החרות?


התמיהה גדולה, אך כשנבהיר לעצמנו את המשמעות האמתית של "חרות", היא תיעלם מאליה.

מי שסבור שאילי ההון בעלי האמצעים הבלתי מוגבלים, או שליטים בעלי עוצמה העושים ככל העולה על רוחם הם בני חורין, טועה. גם המודעות המתפרסמות השכם והערב ומבטיחות "חג חירות אמיתי" למי שמזמין חופשה בבית מלון ומשתחרר מעול המצווה של ביעור חמץ, אינם אלא הטעייה. מי ששבוי ביד יצרו, אם זה יצר הממון או יצר הבטלה, יצר הכבוד או יצר התאווה, אינו בן חורין.


עשיר שיש לו מליון ותאב למליון נוסף, הוא עני שבעניים, שהרי המליון שחסר לו אינו נותן לו מנוח. מי שהופך עולמות כדי להשיג פירור של כבוד, וכשאין מכבדים אותו כפי ערכו הוא אבל וחפוי ראש, אינו אלא אומלל. עצבנות עצבות ודכאון הם מנת חלקם התמידית.


לעומתם, מי שבז לכסף ולכבוד, ושמח בחלקו, הואבן חורין אמיתי. בכל מצב הוא ירגיש את האושר שהוא זוכה לעבוד את השם. גם אם הוא נאלץ לחזור על הפתחים או להתעסק בעבודות בזויות הוא לא ירגיש כל בושה. אין הוא מרגיש את הבזיון שמבזים אותו, משום שהוא מקבל זאת כתפקיד שניתן לו מן השמים. הוא חייל המבצע את שליחותו, והוא ממלא את תפקידו בשמחה וטוב לבבץ


לא בנקל ישיג האדם דרגה כזאת של חרות. הוא שבוי ביד שני גורמים, המוליכים אותו שולל על ידי הצגת החרות המדומה בצבעים חיים ומפתים. שני גורמים אלה הם יצר הרע שבלב האדם, והסביבה והרחוב המסובבים לאדם הזדמנות להפוך לבן חורין, לא רק בשתיית ד' כוסות והסבה, אלא גם במהותו ובפנימיותו.


בני ישראל יצאו ממ"ט שערי טומאה של מצרים בזכות דם הפסח ודם המילה. לא בכדי נבחרו לשם כך שתי מצוות אלה. אם נתבונן בייחודיות שלהם, נוכל להעזר בהם גם אנחנו כדי לקיים בעצמנו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ולקבל איזו דרגה של חרות, לא באופן חיצוני בלבד אלא גם באופן פנימי.


המילה נעשית בתינוק בן שמונה ימים, כשעדיין אינו מודע כלל למה נעשה בו, ואין לו כל חלק במעשה המצווה. הוא נכנס לברית בעל כרחו, ואין לו כל דרך לברוח או להתחרט ממנה. המילה מקדשת את האדם על ידי עצם מציאותה, היא קובעת את העובדה שהוא שייך לברית של קדושה, והיא מחייבת אותו להתנהג בהתאם.


היצר הרע מבקש לפתות את האדם כשהוא מציג בפניו את "העולם הגדול" על כל שכלוליו, המצאותיו וחידושיו. החוא משכנע אותו שאם לא יתלבש לפי האופנה, אם דירתו לא תתאיםם למושגים של שנות האלפיים, הוא אדם מן הסוג הנחות, יצור פרימיטיבי. דם המילה מלמדנו שיהודי הוא מציאות אחרת, הוא אינו חלק של "העולם הגדול", ואותם מושגי וערכים שהורתם ולידתם בעולם הגדול מנוגדים להווי האמיתי של יהודי.


מה הוא "דם פסח"? שחיטת הפסח במצרים לא היתה אלא הפגנה פומבית נגד העבודה זרה המצרית. בני ישראל נצטוו לקנות את הכבש בי' בניסן, ולקשור אותו במשך ארבעה ימים לכרעי המיטה. בכל רחבי מצרים התפרסם, שבעוד מספר ימים ישחטו היהודים את הכבש שהיה סמל של עבודה זרה. בי"ד בניסן שחטו את הפסח, ואת דמו נתנו על המשקוף ועל המזוזות, כדי להפגין לעיני המצרים שלא זו בלבד שאין מכירים בעבודה זרה, אלא אף כופרים בה בפומבי.


נקל לשער את הסיכון שהיה במעשים אלה. אך כאשר הסביבה מלאה פיתויים וכפירה, אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהסתתר בבית. השפעת הסביבה תהיה תמיד חזקה יותר מהשפעת הקדושה. חייבים להראות ולהצהיר בריש גלי שאין לנו חלק ונחלה בהבלים שאינם שייכים לעולם שלנו. רק מי שיכול למתוח קו ברור בין עולם הקדושה לעולם השקר והטומאה, יזכה להיות בן חורין.


(ע"פ מערכי לב)

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן