לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בין הצלה פיסית לגאולה רוחנית | הרב עזריאל יונה

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח

בפשטות, כוונת הפסוק הזה היא כי שככל שמספרים ביציאת מצרים – כך מקיימים ביתר שאת את מצוות סיפור יציאת מצרים, שכן מהותה של המצווה היא הנחלת הסיפור לדורות הבאים, והגברת מינון הסיפור קולעת למטרתה של המצווה.

 

למפרשים יש הסבר אחר, נוסף.

 

ביציאת מצרים היו שני סוגי יציאות, שני סוגי גאולות: גאולה גשמית וגאולה רוחנית.

 

בני ישראל לא השתחררו רק פיסית מן השעבוד הקשה, אלא הם גם נחלצו מבור הזוהמה הרוחנית בו שיקעו אותם המצרים במאות שנות עבודה ותרבות מצרית.

 

המוות והעבודה הקשה פסקו אמנם עם יציאת מצרים אך המדרש מזכיר גם את היציאה ממ"ט שערי טומאה אל שער החמישים, שער הקדושה.

 

אלא שבעם ישראל, כמו בכל אוכלוסיה אנושית נחלקו היוצאים לשנים. אלו שחשו כי הם נחלצו ממצוקה גשמית, פיסית, ואלו שחשו שהם יצאו לאור גדול ונטשו את זוהמת המצרים. יציאה גשמית ויציאה רוחנית.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ומכאן שגם בדורנו נחלקים האנשים לשנים: אלו שחשים שיציאתם היא יציאה פיסית, ואלו שמבינים כי הם נכנסו לסטטוס רוחני אחר, שהם עזבו את העבדות המצרית שהשפיעה גם על הלב.

 

כיצד ניתן להבחין בין שני סוגי האנשים?

על ידי סיפור יציאת מצרים שלהם. אלו שמספרים באריכות ולא חדלים מלתאר את גודל הנס, הם אלו שמרגישים כי לא היתה כאן רק הצלה גופנית, אלא גם גאולה ברובד עמוק יותר.

 

אלו שמספרים בקצרה, מבינים כי בסך הכל גופם ניצל, והם מסיימים לתאר זאת במהירות.

ועל כך אומר בעל ההגדה: כל המרבה לספר ביציאת מצרים –

הרי זה [כלומר הרי הוא עצמו-]

משובח.

 

אדם נעלה יותר, שכן הוא מוכיח בכך כי הוא מבין שביציאת מצרים נפשו נגאלה לא פחות מגופו.  

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן