לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

בין דם לדם | עלון בית דוד

ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם , ונתתי פני בנפש האכלת את הדם, והכרתי אתה מקרב עמה: כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר: על כן אמרתי לבני ישראל, כל נפש מכם לא תאכל דם (יז, י-יב)
"ונתתי פני", פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי, ועוסק בו (רש"י)

 

במה חמור איסור זה של אכילת הדם מכל שאר איסורי המאכלות, עד שהקב"ה כביכול "פונה מכל עסקיו" כדי להעניש עליו?

 

בכלל, מקרא זה אומר דרשני - בתחילה נאמר "כי נפש הבשר בדם ," ובסופו נאמר: "כי הדם הוא בנפש". האם הנפש הוא בדם כפי שמשתמע מתחילת הפסוק, או שלהיפך - הדם הוא זה שמורכב על הנפש, כדברי סוף הפסוק?

 

מי שמביט על הבריאה במבט שטחי, נדמה לו שקיים דמיון רב בין גוף האדם וגוף הבהמה. מבחינת מבנה הגוף, סידור האברים ותפקודם, מערכת הדם ומערכת העצבים, ההבדלים הם אכן קטנים ולא מהותיים, ובשל כך עורכים ניסויים רפואיים בגופם של בעלי חיים. הוי אומר, שאם נשפוט על פי המציאות המדעית - אין האדם יותר מ"דגם משופר" של גוף הבהמה!

 

אך כל זה למי ששופט למראה עיניו. לאמתו של דבר, ישנו הבדל יסודי; גם אם האברים זהים, אבל במה שנוגע לחשיבות היחסית של מרכיבי הגוף, מבנה גוף האדם הוא ההפך הגמור מזה של הבהמה.

 

כדי לסבר את האוזן, ניקח לדוגמה בית מגורים: ללא ספק, האנשים המתגוררים בתוכו הם העיקר. הבית עצמו וכל מה שמסביבו, אינו משמש אלא כמסגרת לחייהם של תושביו, הוא קיים למענם, ולא הם נוצרו כדי לשמש "מילוי" לבית...

ובכל זאת, תשובה זו אינה אמת באופן מוחלט. היא נכונה רק מנקודת המבט של דייריו. אם נשאל את האדריכל שתכנן את הבית, את הקבלן שבנה אותו, את המתווך שמכר את הדירות, מה דעתם בעניין, אזי ההיפך הוא נכון: עבורם, העיקר הוא הבנין, והדיירים אינם מהווים יותר מאמצעי להשגת המטרה, שהיא הבנייה…

 

כל בעל חיים מורכב משני חלקים: ,הגוף שהוא מהוה את ה"חומר", והנפש, ההופכת את החומר למשהו חי, פעיל. הדם, שהוא הבסיס לכל הפעילויות שבגוף, מהוה את מקום משכנה של הנפש. ועכשיו נשאלת השאלה: מה כאן עיקר, ומה טפל? האם הדם אינו משמש אלא כבסיס לנפש, שהיא מהוה את העיקר, ולמענה קיים כל הגוף - או שמא להיפך, שמא העיקר הוא הגוף, ואילו הנפש נוצרה כדי לשמש כ"מנוע" לגוף?

 

בשאלה זו נבדלים האדם והבהמה. אצל האדם, הנפש היא התכלית, המטרה, והדם אינו אלא אמצעי למטרה. ואילו הבהמה, הלא עיקר תכליתה לשמש את האדם בכך שינצל את גופה, ועל כן אצלה העיקר הוא הגוף, והנפש תפקידה לשמש את הגוף. מי שהופך את היוצרות, מי שעושה את פיתוח גופו עיקר ומשעבד לו את הנפש, הופך את עצמו לבהמה במלא מובן המילה.

 

מעתה, מבינים אנו מדוע מתייחסת התורה בחומרה יתירה לאכילת הדם, עד שגזרה על האוכלו עונש כרת. מדוע מתנגדת התורה לאכילת ה"נפש" וכי אין אנו שואפים להגביר את כוחות הנפש על כוחות הגוף? אלא הוא שאמרנו: האדם שואף לנפש, שהיא שולטת על הגוף, ואילו דם הבהמה הוא ההיפך מזה: כאן הנפש היא עבדו של הגוף. מי שמתגאל באכילת דם הבהמה, עלול גם הוא להדבק מכך, ובסופו של דבר ישלוט גם בו הדם על הנפש, וידרדר אותו לדרגה של בעל חיים.

לא לחנם בחר הקב"ה דוקא בדם שישמש כמכפר על המזבח. הדם הנזרק על המזבח, הוא תמציתה של הבהמה. רק הוא מסוגל לכפר על נפש האדם, שהרי הוא ממלא את התפקיד, שהנפש ממלאת באדם: כשם שהנפש, בתור בסיס של חיי הרוח, היא התמצית שבאדם, כך הדם, כגורם מרכזי של חיי הגוף, הוא תמציתה של הבהמה. יבא העיקר ויכפר על העיקר.

 

ומעתה לשונו של הפסוק מובן ללא קושי: "כי נפש הבשר בדם הוא" - אצל האדם, הנפש היא העיקר, והיא מורכבת על הדם המשמש לו בסיס. "ואני נתתי לכם על המזבח לכפר" - כיצד הדם מסוגל לשמש תחליף לנפש האדם, כאשר הוא נזרק על המזבח? משום שדם זה שונה הוא מדמו של אדם: "כי הדם הוא בנפש" - דם זה עיקר, ולא טפל, ולכן הוא "בנפש , " שולט על הנפש. ועל כן, המסקנה המתבקשת היא: "על כן אמרתי לבני ישראל, כל נפש מכם לא תאכל דם".

 

ע"פ חתם סופר

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן