לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מה שבטוח - בטוח? | עלון בית דוד

וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו ...

אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלקיך

 

איסור רבית שהתורה הטילה עלינו, אינו מן הדברים שקל "לעכל" אותם. אם התורה היתה אוסרת לקיחת רבית רק מן העניים, כפי שמשתמע לכאורה מפרשה זו, היינו יכולים להסביר זאת מטעמים "סוציאליים". אבל בפרשת ראה נאמר במפורש: "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך", הרי כל מי שנקרא "אחיך" הוא בכלל האיסור, גם אם הוא עשיר כקורח. הדבר אף נראה לנו כעוול: הלווה עובד עם הכסף, מרויח הון, ולמלוה לא מגיע כלום! היכן כאן ההגיון?

 

אך באמת, עצם הצגת המלוה כמי שמקופח על ידי התורה - אינה אלא אחיזת עינים. אף אחד אינו מוכרח להלוות את כספו לבעל עסק. מי שברצונו להרוויח, פתוחה לפניו דרך פשוטה: במקום להלוות לו את הכסף, תשקיע אותו כשותף! ממה נפשך: אם אתה סבור, שהעסק יצליח, מדוע לא להשקיע? ואם לאו, מדוע אתה מלווה לו?

 

מדוע מעדיפים באמת אנשים רבים להלוות בריבית, במקום להשקיע בעסקים? התשובה היא ברורה: מי שנעשה שותף, לוקח סיכון. לא זו בלבד, שהרווח אינו בטוח; יתכן שגם הקרן ירד לטמיון. המלווה, לעומת זאת, בטוח בקרן וברווח גם יחד. אמנם הרווח קטן יותר, אבל אנשים מעדיפים להיות בטוחים בכספם.

 

כאן טמונה הנקודה, שתתן לנו את ההבנה הנכונה באיסור ריבית.

 

מי בוטח בה'? מטבע הדברים, בה במדה שאדם זקוק לעזרה מן השמים, גובר גם בטחונו בה'. "ספנים רובם צדיקים", אמרו חז"ל, ומדוע? משום שבלב ים הם תלויים בכל רגע ורגע בחסדי שמים.

אדם העובד את האדמה, יודע שעם כל העמל והיזע שהוא משקיע בעבודה, הרי התוצאה תלויה בחסדי שמים. אם לא ירד הגשם, אם יהיה חם או קר מדי, הכל ירד לטמיון. גם מי שעוסק בייצור ובמסחר, מודע לכך שעליו לבטוח בה', כדי שיצליח בעסקיו. ואפילו השכיר, המקבל את משכורתו מדי חודש בחדשו, יודע שביד המעביד לפטר אותו כל אימת שירצה. כולם, נשואות עיניהם בתפלה תמידית לאביהם שבשמים, זה פחות וזה יותר.

 

מי שמלווה את כספו ונהנה מהריבית, מצבו שונה. "עבד לוה לאיש מלוה", הלווה חייב להחזיר את החוב בכל מקרה, ולשלם מדי חודש בחדשו או מדי שנה את הריבית. ביד המלווה מצויה גם היכולת לדאוג לכך, שלא תהיינה הפתעות. הוא רשאי לדרוש ערבות, משכונות, ובטחונות. נמצא, שאדם זה תלוש לגמרי ממדת הבטחון, אין לו כל סיבה המאלצת אותו לשים את בטחונו בה', הוא בוטח אך ורק בכספו. גם אם יצהיר מן השפה ולחוץ על גודל החיוב לבטוח בה', אין לכך כיסוי... מי שיש לו פת בסלו, אינו מסוגל לחוש את 

 

זו הסיבה, שהתורה מואסת בעסקי הריבית, גם אם מבחינת ההגיון הכלכלי אין בהם כל פגם. ואם תאמר, כיצד התירה התורה לגבות ריבית מן הגוי?

הלא מאותה סיבה, שהריבית מונעת את הצורך של בטחון בה', יש לאסור כל צורה של ריבית, בין שהיא באה מיהודי ובין שהיא באה מגוי?

 

התשובה אינה רחוקה: אינו דומה מי שמלוה לגוי למי שמלוה ליהודי. אם ביהודי נאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה , " הרי על הגוי נאמר: "אשר פיהם דיבר שוא, וימינם ימין שקר". אצל גוי, שום  דבר אינו בטוח...

 

ומדה כנגד מדה: "כל המלוה בריבית, נכסיו מתמוטטים". אם נדמה לך שמצאת את הדרך לעקוף את יד ההשגחה, שאינך זקוק לחסדי שמים, אזי מראים לך מן השמים שטעית, ותלמד את מדת הבטחון בדרך הקשה, דרך היסורין. ולכן אוסרת התורה לקיחת הריבית כאן, בהמשך לפרשת השמיטה. כי שתי הפרשיות ללמדנו ענין אחד באו:שלא נבטח בכוחנו, רכושנו וממוננו, אלא נדע ונחוש  שאך ורק "ברכת ה' היא תעשיר".

 

ע"פ כלי יקר

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן