הציצית - "תוית האיכות" של הבגד היהודי | עלון בית דוד

והיה לכם לציצת, וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זנים אחריהם: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדשים לא-להיכם: (לט,טו) 
 
אין מצוה בתורה שייחס לה הכתוב כל כך הרבה סגולות כמצות ציצית; וכבר אמרו חז"ל: "שקולה מצות ציצית כנגד כל התורה כולה". מה מייחד מצוה זו, שזכתה לשמש כסגולה וכתריס בפני היצר הרע?
 
כל חייו עסוק היהודי במלחמה מתמדת; אין הכוונה למלחמה עם אויב חיצוני, אלא למלחמה המתנהלת בתוך עצמו - ועם עצמו. מצד אחד ערוכים כוחות הגוף - צרכים חיוניים, דחפים, והשאיפה להשיג את הנעים, את היפה ואת הנחמד לעין... והם חוברים לעולם החיצוני, הגשמי; עולם שניתן למשש אותו, שנוכחותו מורגשת, הזוהר באלפי גוונים וכולו אומר: "אני ואפסי עוד!"
 
בצדו השני של המתרס - עומד הצד הרוחני שבאדם, השואף להתעלות מעל לגשמי, מעל לבהמי; הנשמה, שנופחה באדם על ידי יוצרו, ושרק בזכותה הוא מהוה "צלם אלקים". לשאיפה זו יש יתרון בולט: רק תענוג זה הוא התענוג האמיתי והקיים לעד, וכל שאר תענוגי העולם אינם אלא צל חולף...
 
השאיפה לרוחניות, ככל שהיא נעלה ומרוממת, היא שאיפה לדבר בלתי נראה ובלתי נתפס בחושי האדם. יש צורך להזכיר לעצמו ללא הרף, שמעבר למה שעין יכולה לראות יש מציאות אחרת, מציאות רוחנית, שבה נבדל האדם משאר היצורים הסובבים אותו. ללא תזכורת זו ישקע האדם עד מהרה בעיסוק מתמיד עם המציאות הגשמית, והעולם הרוחני יתרחק ממנו עד שייעלם בתהום הנשיה.
 
הצעד הראשון במלחמה הוא לתחום תחומים. יש להקים גדר שתפריד בין התחום הגשמי-בהמי, לבין התחום האנושי-רוחני. ואכן, גדר זה קיים, והוא ניתן לאדם כמתנת פרידה כשנפרד מן הגן עדן הקדמון, כעין "צידה לדרך" במסעו המסוכן.
 
הגבול המבדיל בין עולם הצומח והחי, לבין העולם האנושי, זהו מלבושו של האדם.
 
אחרי שחטא בעץ הדעת, נאלץ האדם לעזוב את גן עדן שבו עסק בתענוגים רוחניים בלבד, ולבלות את חייו בעולם הגשמי, בו הוא חי בשווה עם שאר בעלי החיים, כאילו הפך לאחד מהם. אך הבורא ית' הושיט לאדם ברגע זה את המסך המבדיל, את סימן ההיכר, שבו יובדל ויוכר האדם כנזר הבריאה, השייך בעצם לעולם נעלה יותר. 
 
"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור - וילבישם". בעזרת הלבוש מכסה ומסתיר האדם את גופו, את החלק הבהמי שבו; רק חלקי הגוף שבהם נבדל האדם מן הבהמה נשארים גלויים, הראש והידים. מלבושו של אדם הוא מתנת אלקים, הנותנת לו את האפשרות לחיות בשני עולמות; גופו חי בעולם התחתון, ואילו רוחו מסוגל לשוטט בעולם הרוחני, שאליו הוא שייך באמת.
 
אך אליה וקוץ בה... גם גדר זה אינו "מבצר בטוח". הגשמיות המבקשת להשתלט על האדם, אינה נותנת לו מנוחה. דוקא את המלבוש, שניתן לאדם כחיץ המבדיל בינו לבינם, היא מבקשת להפוך למכשיר המשרת אך ורק את צרכיה, ובמקום לרומם את בעליו, ימשוך אותו בכיוון הנגדי, בכיוון מילוי תאוותיו הגשמיים!
 
כך קורה האבסורד הגדול: הבגד, המיועד לכבד את האדם כאדם, לציין את יחודו כצלם אלהים, הופך בעזרת מעצבי האופנה לסממן של בהמיות. מסמל האנושיות, הוא נהפך לנושא דגלה של רדיפת התענוגים.
 
הציציות הם "תוית האיכות" המסמלת את יעודו האמיתי של הבגד היהודי. בעזרת הציצית מקבלים אנו מבט על תפקידו של לבוש האדם, הם מזכירים לנו שהבגד בא לסמל את הגבול, ושמעבר לגבול זה נמצא העולם שאליו אנו שייכים, גם אם הוא בלתי נראה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". 
 
מי שזוכה לקיים את מצות ציצית ולהבין את המסר הטמון בה, אינו מקיים מצוה אחת בלבד; כל המצוות שהוא מקיים, שייכים מעתה לעולם אחר, הופכים מקיום פעולה יבשה למעשה של עבודת ה : ' "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים לאלקיכם".
 
ע"פ רש"ר הירש - חורב