לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מרגלים במחלוקת | אליעזר היון

לאחר 40 יום בה תרו את הארץ והילכו לאורכה ולרוחבה:

מרגלים במחלוקת

המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה, וכל העם אשר בתוכה – אנשי מידות" * יהושע וכלב: "סר צילם מעליהם, ה' אתנו" *

שנים עשר איש יצאו לרגל את הארץ, רק שנים חזרו עם מידע אובייקטיבי. מלבד יהושע בן נון משבט אפרים, וכלב בן יפונה משבט יהודה, מוציאים יתר המרגלים את דיבת הארץ רעה. לדבריהם, הארץ ואקלימה הרע 'אוכלת' את יושביה, פירותיה משונים, והילידים עזי נפש ו'ענקיים' עד ש"כחגבים נראינו בעיניהם". העם שמאמין לדבריהם מבקש לרגום באבנים את יהושע וכלב ודורש: "לו מתנו במצרים, או במדבר הזה לא מתנו, ניתנה ראש ונשובה מצרימה". אלוקים בתגובה מודיע למשה כי אכן 'מבוקשם' של העם הנרגן יתמלא והם ייספו במדבר עד תום ארבעים שנה. בניהם, אשר לא חטאו, יזכו ויירשו את הארץ.

פרשנות פסיכולוגית

במדרש אנחנו מוצאים התבטאות מענינת על יחס הקב"ה לשליחת המרגלים שתוכנה מדבר על כך שה' אמר למשה כי הכניסה לארץ ראויה היתה להיות בדרך ניסית, מטאפיזית רוחנית, הדחף לשלוח מרגלים נובע מרצון אנושי לכבוש את הארץ בדרך צבאית ארצית, לא בכח אלוקי. על כך אומר אלוקים לעם באמצעות משה "שלח לך אנשים" כלומר שתי הדרכים לפניכם, האנושית והרוחנית, ובידכם הרשות נתונה במה לבחור.

ייתכן כי לאור הבנה זו נתפס מהלכם של המרגלים באור אחר ושונה. המרגלים שחזרו מן הארץ כשבפיהם תיאורים מפחידים ותסריטי אימה לא תכננו באופן יזום לשנות את העובדות ולעוות את המציאות לטובתם שכן דבריהם מבחינה אובייקטיבית נכונים לגמרי: הילידים אכן ענקים, הפירות משונים, הארץ אוכלת את יושביה, והאנשים בה עזי נפש. ועם זאת תפיסה זו היא גישה לגמרי ארצית אגוצנטרית, תפיסה המכירה באדם כמרכז היקום וכבעל יכולת לשלוט על גורלו ועל עתידו.

לפי תיאוריה זו, מה שלא נכנסו המרגלים לארץ לא היה פעולה אלוקית קונטרסטית כעונש על איזשהו עוון או כתשובה על התרסה אלא פועל יוצא של התנהגות המרגלים עצמם ותפיסתם את התהליכים המתרחשים עם האדם. הם אינם מעונינים בהובלתו המוחלטת של האלוקים? בבקשה. אך שלא יצפו לעזרה על טבעית ממנו. כיוון שכך, מתים הם כולם במדבר כבני תמותה רגילים, וכיוון שכך לא ממליץ להם אלוקים לצאת ולהילחם בכנעני ובעמלק והעם מצידו, שכבר בחר בדרך האיסטרטגיה האנושית מנסה לעלות בכל זאת ולהסתמך על כוחו, שמתברר כמוגבל מאד.

לפי קריאה זו ייתכן שזו הסיבה שמשה לא ביקש רחמים על העם שלא ימותו מלבד הטיעון הפרגמטי לכאוה: מה יאמרו המצרים ושאר הגויים. שכן גם משה רבנו מבין כי אנשים שתפיסתם היא גישה אגוצנטרית הרואה באדם את מרכז היקום ולא את המהלך האלוהי לא יוכלו, אובייקטיבית, להילחם ביושבי הארץ שאכן היו ענקים, גיבורים, ועזי נפש.
.

נשלחה אנשים לפנינו

פרשיית המרגלים העגומה החלה ברחש שהלך וגבר מצידו של העם שעמד על סף כניסה לארץ המובטחת. הקולות שהגיעו עד משה קראו "נשלחה אנשים [מרגלים] לפנינו", ובמלים אחרות: לפני המלחמה עם האוייב וירישת ארצו שגר קבוצת מרגלים שתבחן את טיב הארץ ואת אופי יושביה.  לאחר שנמלך בקב"ה שאמר לו 'איני מתערב בהחלטה' בוחר משה שנים עשר אנשים, משנים עשר שבטים [להוציא את שבט לוי שלא שלח נציג מטעמו מאחר שגם לא זכה לנחלה בארץ] כולם נשיאים, מראשי וחשובי השבט ממנו באו.  

הקב"ה מסכים עם מינוייו של משה והוא מצייד את האנשים במספר 'טיפים': 'עלו זה בנגב', כלומר פתחו את מסע הריגול באתר הפחות משובח של הארץ, כאותם סוחרים שמראים בתחילה את החלק הפגום שבסחורה, 'ואת העם היושב עליה החזק הוא, אם רפה' בדקו את היכולת הגופנית של העם כפונקציה לאקלים של הארץ, 'אם במחנים אם במבצרים', במחנים, זאת אומרת במקום פתוח, הרי שיש ללמוד מכך כי מדובר בגיבורים שבטוחים בכוחם ואינם חוששים מהפתעה של אוייב חיצוני, אכם אם הם שוכנים במבצרים, כלומר בערים המוקפות במנגנוני הגנה כמו חומה או ביצורים הרי שמדובר בעם חלש ורכרוכי שחושש כל העת ממלחמה פתאומית, ו'אם יש בה עץ אם אין', עץ כסימבול לאדם כשר הצמיח פירות, ואם אכן יש כזה, הרי שעשוי הוא להגן עליהם בזכויותיו. פרשנים תיעודיים מספרים כי משה בדבריו רימז לאיוב שהיה חי באותה תקופה בארץ.

המרגלים יצאו לדרך כשבלבם נרקמת מזימה. הם יכפישו את הארץ ויניאו את העם מלעלות אליה. מפני מה? מדוע השתוקקו כל כך עשרת המרגלים לעצר את המסע המהיר אל הארץ המובטחת? התשובה טמונה לדעת פרשנים במלים "כולם נשיאים". אותם אנשים שהיו במעמד של 'נשיאים' חששו מאד כי בכניסה לארץ יועברו מתפקידם ותחתיהם ימונו נשיאים חדשים. כיוון שכך החליטו בעצה יזומה לשנות את התכנית האלוקית ולהחזיר את העם למצרים או לפחות להותירו במדבר. משה שהבחין ברוח הקודש כי בסופו של התהליך יחטאו המרגלים מברך את הושע תלמידו ומוסיף לשמו את האות י וביחד – יהושע, כשבכך הוא מרמז "יה יושיעך מעצת מרגלים".

המסע והמטען

המרגלים יצאו למסעם המסוכן, והחלו 'לחרוש' את הארץ לאורכה ולרוחבה ממדבר צין בצדה הדרומי מזרחי ועד לבא חמת בגבולה הצפוני מערבי. כשעברו ליד העיר חברון נשמט מהם כלב בן יפונה ועלה להשתטח על קברי האבות. בתפילתו ביקש, כי זכות הצדיקים תסייע לו להינצל ממזימתם השפלה של המרגלים. בינתיים נתקלים שנים עשר היהודים בשלש דמויות ענקיות עם השמות המוזרים: אחימן, ששי, ותלמי. יש הסבורים כי שמו של ששי הענק לו על תכונתו הפיזיולוגית המעניינת שש אצבעות בכל יד ורגל. עד כמה הם היו ענקיים אנו יכולים ללמוד מההסבר המצוי במדרש למלים 'ילידי הענק'. לדבריהם השימוש במלה 'ענק' בא להמחיש את גובהם של השלושה כך שהחמה היתה נדמית כאילו היא 'ענק' של פנינים מסביב לצווארם. המרגלים המבועתים פנו אל נחל אשכול ונטלו משם אשכול ענבים תאנה ורימון. יותר מזה הם לא היו מסוגלים לשאת שכן פירות ארץ ישראל היו כה גדולים וכה משובחים עד שאת האשכול נאלצו לסחוב שמונה מן האנשים. אגב, פרשנים מספרים, כי מאשכול הענבים הבודד ניסכו ישראל יין על המזבח במשך ארבעים שנה. 

ארבעים יום חלפו והמרגלים החלו במסעם חזרה אל מחנה ישראל. מיד עם הגיעם הם מציגים את פרי הארץ לפני משה אהרן ושאר העם שהתאסף סביבם ואומרים: "זבת חלב ודבש היא, וזה פריה". 

כמו כל אנשי מכירות מנוסים בחרו המרגלים לפתוח בשבח שיש בו גרעין של אמת מתוך הכרה כי שקר שאין בו מעט אמת – לא מתקבל. העם מביט על הפירות המופלאים ושומע את המשך הדיווח: "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם". ובמלים אחרות, הפירות אמנם יפים, הארץ זבת חלב ודבש, אולם מה יועיל לנו אקולוגיה משובחת זו כאשר הילידים הם אנשים עזי נפש, ענקיים, וגם יושבים בערים בצורות. המרגלים, בלי שהתבקשו, גם מוסיפים פרשנות צבאית אישית משלהם: עמלק, המתעב אותנו יותר מכל, יושב בצד דרום, בצד מערב יושב הכנעני שמוגן על ידי כוחות הטבע – ים וירדן. גם אופציית התקיפה בדרך ההר לא קיימת. שכן בהר יושבים החתי, היבוסי, והכנעני. 

בתוך כל הסערה ניסה יהושע לענות אך האספסוף המשולהב לא איפשר לו לדבר. כלב מבחין בכך והחל צווח "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם"? הקהל השתתק בבת אחת ופנה אל עבר כלב לשמוע אלו עוד דברים 'איומים' עשה להם משה בן עמרם. בשקט שהשתרר המשיך כלב ואמר: "והלא הוציאנו ממצרים, קרע לנו את הים, והאכילנו את המן? לאיש כזה גם אם יאמר לנו לייצר סולמות העולים לרקיע עלינו להאמין, כל שכן אם מבטיח הוא כי נוכל לנצח את יושבי הארץ". אלא שהמרגלים לא נתנו לעובדות לבלבל אותם והם השיבו לכלב כי דבריו דברי שקר הם. הארץ אוכלת את יושביה, אחוז האנשים המתים בה אינו פרופורציונלי לכל מדינה אחרת, וילידי הענק כל כך גבוהים ועצומים עד שחשנו כי נראינו בעיניהם כחגבים, ואכן כך נתפסנו בעיניהם.   

 

תגובת העם והתגמול על כך

התיאור המפחיד של עשרת הנשיאים פעל כמתוכנן והעם החל לבכות ולקונן: "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו". דתן ואבירם הזכורים לרע מפרשיית מסירת שמו של משה לידי המצרים, והיציאה ללקוט מן בשבת נגד ציווי משה, קראו בקול "נתנה ראש ונשובה מצרימה". השמועה עוברת במהירות מאוהל לאוהל ובני ישראל מתאספים ומקבלים החלטה חד משמעית כי עליהם לשוב אל ארץ מולדתם – מצרים. בנוסף הם ממנים את דתן כמנהיג במקום משה ואת אבירם במקום אהרן. הם החלו להפוך את פניהם לכיוון המשוער בו נמצאת מצרים ויהושע וכלב פרצו בבכי גדול, קרעו את בגדיהם ואמרו בקול רועד: "טובה הארץ מאד מאד... אשר היא זבת חלב ודבש.. אך בה' אל תמרודו.. אל תראו את עם הארץ.. סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום". אגב, יש הרואים במשפט "סר צלם מעליהם" תשובה ישירה לחשש אותו העלה משה לפני היציאה "אם יש בה עץ אם אין" כלומר האם יש בה צדיק העשוי להגן עליה בזכויותיו? על כך ענו יהושע וכלב, כי "סר צלם מעליהם" כלומר הצדיק היחיד ששהה ביניהם – איוב, מת וכעת סרה מעליהם הגנתם האחרונה.

המלים השפויות של השנים מסתבר, לא מתקבלים על ידי העדה והם מנסים לרוגמם באבנים שנחסמים על ידי ענן ה' שירד באותו רגע וחצץ בין העם לבינם. אז פונה הקב"ה למשה ואומר לו: "עד מתי ינאצוני העם הזה"? אם אחרי כל האותות המופתים והנסים שעשיתי עבורם הם עדיין אינם מאמינים בי מוטב כי אמגרנו ואעשה אותך, משה, לגוי גדול ועצום ממנו. על כך עונה משה בהגיון: מה יאמרו מצרים וכל הגוים כשישמעו שהמת את כל העם במדבר "מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר... סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך". ה' בתגובה: "סלחתי כדבריך". 

עם זאת מודיע אלוקים למשה כי בני ישראל היוצאים ממצרים ושגילם הוא מעשרים ומעלה ימותו כולם במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ. בניהם הצעירים שלא הלינו יירשו את האדמה המובטחת. עונשם של המרגלים והעם יימשך כארבעים שנה כנגד אותם ארבעים ימי הריגול. גם ביצוע העונש מהווה תשובה ישירה לסוג העברה. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה באקט המתבטא בלשון, סופם שיצאו תולעים מלשונם שהתארכם ונכנסו בטבורם עד שמתו.  

את חלקם בארץ, של המרגלים שמתו, יקבלו יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שסרבו, למרות סיכון נפשם, להיגרר למהפכה אותה ניסו לבצע המרגלים בעזרתם של דתן אבירם ורשעים נוספים.

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן