לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

הארץ פערה את פיה | אליעזר היון

בפעם השנייה מאז ששת ימי בראשית פוערת האדמה את פיה, אך שלא כמו בפעם הראשונה היא שואפת אל קירבה את חייהם של עשרות אנשים – דתן, אבירם, בני משפחותיהם, ורכושם * מלבד ראשי המרד אוספת האדמה הזועמת גם את עדת קורח כולה * בין הניצולים של הרגע האחרון, און בן פלת משבט ראובן*

סוף נורא למרד קרח ועדתו במשה ובאלוקים: לאחר שמשה רבנו קורא לה' לברא בריאה חדשה ולהמית את קבוצת קרח בדרך לא קונבנציונאלית, פוערת האדמה את פיה ושואפת אל קרבה את דתן, אבירם, בני משפחותיהם מן זקן ועד יונק. כמו כן היא גומעת בשקיקה גם את שאר האנשים שהצטרפו אל המרי ואת כל רכושם. מיד לאחר סגירת האדמה את פיה על הנקברים החיים יוצאת אש מלפני ה' ושורפת את 250 האנשים שהצטרפו לקרח בתחילת ניסיון המהפכה. מנהיג המרד קרח, מוצא את מותו במגפה שהתפשטה לאחר מכן באוכלוסיה המדברית. עם זאת יש הטוענים כי קרח מת בשתי מיתות, בליעה ושריפה. הניצול היחיד מן העונש הנורא היה און בן פלת משבט ראובן, מראשי המרד, שברגע האחרון החליט בעצת אשתו לנטוש את המערכה ולהסתלק מן המחלוקת. 

פרשנות תיאולוגית
כיצד נסחפו מאתיים וחמשים אנשים, נשיאי עדה קריאי שם, במחלוקת כל כך ארצית ואמוציונלית? מה ההבדל בין התבטאויותיהם של קרח, דתן ואבירם והאחרים?
מדוע רקעו את המחתות לציפוי המזבח מדין "מעלין בקודש ואין מורידין" והלא היו אלה מחתות של אנשים חטאים ומהיכן הקדושה הראשונית?
בעדת קרח היו שלשה קבוצות המכוונים כנגד הקנאה והתאווה והכבוד, שבאופן טבעי מוציאים את האדם מן העולם. על הקבוצה הראשונה נמנה קרח שאת האידיאולוגיה שלו בנה על רגש פשוט של קנאה, "ראה שנתמנה בנו של אליצפן בן עוזיאל".
בקבוצה השניה היו דתן ואבירם שביקשו רק למלא תאוותיהם כפי שזה בא לידי ביטוי גלוי בזעמם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש.. אף לא אל ארץ חלב ודבש הביאתנו, ו[לא] תתן לנו נחלת שדה וכרם" ובמלים אחרות, הבטיחו לנו כסף ורכוש ולא קיבלנו אותו.
הקבוצה השלישית היא אנשי הכבוד, אלא שלהבדיל משתי הקטגוריות הראשונות מדובר בקבוצה נעלה המבקשת את הכבוד רוחני, כזה שמקבלים אנשים הממונים על הציבור ושבגינו הם מצליחים להתקשר אל בורא העולם. מהיכן  למדים זאת? מיפתח. נאמר, פרנס שנתמנה על הציבור, אפילו קל שבקלים נעשה אביר שבאבירים,  שהרי יפתח בדורו כשמואל בדורו". כלומר המינוי כאיש האחראי על הציבור מערה רוח של קדושה ונבואה על המנהיג וכמו שאכן מפורש בפרשיית מנהיגותו של יפתח "ותהי על יפתח רוח ה' ויעבור את הגלעד ואת מנשה" וגו' [שופטים יא].
אותם נשיאי עדה ביקשו לקבל את המינוי המיוחל הזה ולו כדי לזכות באותה רוח קדושה, בתחושת הנבואה שמתלווה רק אל מי שממונה על הציבור. לכן הם גם לא חששו להקטיר את הקטורת ואפילו למות שכן רצונם לוקידבק בה' היה עצום. אלא שטעותם היתה כי לא כל אחד ראוי לאותה רוח ולאותה קירבה ועל האדם לבקש את הדרך הסובייקטיבית שלו, המיוחדת לו - אל האלוקים. אנלוגיה לגישה זו אנו רואים אצל נדב ואביהו שביקשו גם לוקיצמד בדרך על אנושית אל הקב"ה ומחמת שלא זו היתה הדרך בה חפץ ה' נפטרו בהקריבם אש זרה לפני ה'.
מכאן ברור לגמרי מדוע התיכו את אותם מחתות כציפוי על המזבח, שכן מעלין בקודש ואין מורידין. ואם תתמה היכן יש כאן קדושה התחלתית, ראשונית? על כך יש לומר כי לאור פירוש ותיאור זה מסתבר כי אותם מאתיים וחמשים אנשים היו בעצם דמויות הוד, שרפי קודש שרצו לוקידבק בשכינה, אלא שלא עשו זאת בדרך אותה התווה ה', ומכל מקום מחתותיהם בוודאי קדושות הם ומקומם הטבעי הוא בקדושה הנעלה ביותר – קדושת המזבח. .

 

אישיותו של קרח ותחילת המרד

האדמה שפערה את פיה בפעם הראשונה בפרשיית רצח הבל כשהיא בולעת את דמו הניגר מפצע הרציחה, פוערת את פיה בשנית כשהפעם היא גובה כאמור מחיר כבד. הרקע לזעם האלוקי העצום מצוי מספר שעות קודם לכן מיד לאחר מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא קהת. לעוזיאל הקטן מבני קהת היו שלשה אחים, הבכור היה עמרם, אחריו הופיעו יצהר, חברון, ועוזיאל בהתאמה. ליצהר היה בן בשם קרח. קרח זה נחשב היה לראש החכמים בעם, תלמיד חכם מופלא, ובעל רוח הקודש.  מלבד זאת היה קרח האיש העשיר בעם ובעולם בכלל. פרשנים תיעודיים מספרים כי כשמלך יוסף בארץ מצרים נצבר תחת ידו רכוש עצום ובלתי נתפס. לפני פטירתו חילק יוסף את הרכוש לשלשה חלקים והטמין אותם בשלש מקומות. את אחד המקומות הללו חשף קרח שהפך לאחד משני העשירים הגדולים של ההיסטוריה האנושית [השני היה המן האגגי מן העיר שושן]. אל מול כל מעלותיו וייחוסו הרם התקבל מינויו של אליצפן -בן האח הקטן לבני קהת- בתדהמה אצל קרח בן האח הבכיר יותר יצהר. הוא סבר שמשה צריך היה למנות אותו. במקביל החלה אשתו לעודד אותו למרידה והסתה במנהיגותו של משה. היא למדה את הוראותיו ההלכתיות האחרונות של משה והפיקה מהם מופע סטירי סרקסטי. בינתיים מסתובב קרח במחנה מלווה בדתן ואבירן ואון בן פלת ומטיף ביקורת ארסית הנושאת פרי ומצרפת אליו מאתיים וחמשים תומכים מהשורה הראשונה של העם. 

מצוייד בפמליה המרשימה הזו ובהפקה הסאטירית הקטנה שבימה אשתו, ניגש קרח אל משה ואהרן וביחד עם חבורתו החל מטיח בפניהם: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ולמה תתנשאו על כקהל ה'"? השימוש הקולקטיבי במלים 'כלם קדושים' נבע מראייה פסיכו- חברתית נבונה של קרח וחבריו. הם שיערו כי נסיון הפיכה אישי כנגד משה ואהרן עלול לעלות להם בחייהם על ידי העם שהעריץ את מנהיגיו. כיוון שכך הם פונים אל תחושות הכבוד הקיימים אצל כל פרט ואומרים "כלם קדושים" כלומר כלם היו במעמד הר סיני וראו את הקולות, ומדוע איפא תזכו אתם, משה אהרן ובניו, במינויים הבכירים של ההנהגה הישראלית. 

נסיונות הפיוס של משה

משה שומע את קולות המרד והוא נופל על פניו מיוסר ואכול דאגות, האם גם בפעם זו, הרביעית במספר, יסלח להם אלוקים? משה מנסה לדחות את הסוף הצפוי בתקווה שאולי בין לבין ישובו המורדים מפשעם, והוא מאתגר את קרח: "בקר ויודע ה' את אשר לו" נמתין לבקר ונערוך 'מבחן אמון'. נקטיר כולנו קטורת במחתות בוערות, כאשר הפירוש המעשי לפעולה זו ברור וחד, רק הנבחרים והקדושים לכהונה ולויה על ידי ה', יוותרו בחיים. היתר ימותו על ידי האש הרוחנית של הקטורת. מאתים וחמשים האנשים מקשיבים למשה ומבהירים כי למרות הצגת הסיכונים הם ממשיכים במרד.  קרח שפיקח היה, ידע כי סיכוייהם של חבריו לשרוד – אפסיים ועם זאת היה משוכנע כי הוא עצמו יינצל. בעיניו הנבואיות הוא מבחין כי עתיד לצאת ממנו מנהיגם של ישראל – שמואל ששקול היה כנגד משה ואהרן. הוא שיער נכון כי אם הוא ומשפחתו ימותו הרי שלא תוכל הנבואה להתקיים כך שמימוש הנבואה הוא בעצם תעודת הביטוח האולטימטיבית שלו. אלא שלמרות קו המחשבה ההגיוני כל כך טועה קרח את טעות חייו ולא תופס כי בניו שצדיקים וטובים היו לא ימותו, ומהם יצא אכן שמואל נביא ישראל.

משה לא מתייאש והוא פונה לקורח רכות ומזכיר לו את הסטטוס המיוחד בו נבדל שבטו: "המעט כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל – שהרי נאמר נשא את ראש בני קהת"? ועוד, מדוע אתם נטפלים לאהרן, הלא מינויו לא נעשה על ידי כי אם בהוראתו הישירה של האלוקים, ובכלל אהרן הענו ורודף השלום האם הבחנתם אי פעם באקט של התנשאות מצידו? תמיהותיו הכואבות של משה הפכו שלאלות רטוריות מאחר שקרח לא טרח לענות או לוקיכנס לפולמוס. הוא ידע שבהתדיינות מילולית רציונאלית עם משה, הוא יצא כשידו על התחתונה. לפיכך הוא מעדיך לשמור על "זכות השתיקה". משה מבין שמקרח לא תבא הישועה והוא מנסה לפתוח בשיחות קירבה עם דתן ואבירם ושולח שליח לקרא להם. אלא שהשנים לא מעונינים בנסיונות שלום והם משיבים למשה בעזות: "לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... העיני האנשים האלה תנקר – לא נעלה".

קול האדמה

משה, עצוב וכאוב, מבקש מה' כי לא ישעה למנחת הקטורת של אנשי קרח "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". בינתיים החלו להתאסף כל העדה אל פתח אהל מועד מקום הימצאם של משה ואהרן. היה זה לאחר לילה ארוך בו הסתובב קרח ברחבי המחנה ובלשון חלקה מתובלת בהומור ציני וחד הצליח להסית את לב העם כנגד משה ואהרן. בתגובה נראה אליהם כבוד ה' שגם מבקש ממשה ואהרן כי יתרחקו מכל העדה שברגע אחד תמוגר. האחים הקדושים נזעקים ונופלים על פניהם בתחנונים: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? אלוקים מקבל את הטיעון ומודיע למשה כי יעלה מסביב לאתר בו שוהה קרח וקבוצתו. עם משה ואהרן מתלווים גם זקני ישראל שהחלו מקיפים באיטיות את השטח עליו ניצבו המורדים. משה נושא את קולו ומודיע לציבור הכללי: "סורו נא מעל ראשי האנשים הרשעים האלה, ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם". 

דתן ואבירם ומשפחותיהם לא נרתעים והם יוצאים אל פתח אהליהם והחלו לחרף ולגדף את משה ואת תורתו. חברם להנהגת המרד -און בן פלת-  נשאר באהל ולא יצא. הסיבה: האזנה לרעיתו הנבונה שאמרה לו, מה לך ולמחלוקת זו, הלא בין אם ינצח משה ובין אם יגבר קרח אין אתה זוכה בכלום, שהלא את המינויים הנכספים יטול קרח לעצמו. און מפנים ומקבל, וזוגתו משקה אותו ביין עד שנרדם. אז היא יוצאת אל פתח האוהל, יושבת והחלה סותרת את שערה. ישראל, שצנועים היו גם בשעה זו של מחלוקת מיהרו להתרחק מאהלו המשונה של און והניחוהו לנפשו כשבכך הם בעצם מצילים את חייו. 

לאחר שהתאספו הזקנים והעם, מכריז משה באופן ברור: "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי... אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'". ואמנם, מיד עם סיום דבריו של משה, פוערת האדמה את פיה ושואבת לתוכה את דתן, אבירם משפחותיהם ורכושם, ואת שאר עדת קרח. העם אחוז החלחלה שומע את קול האדמה הנפתחת ואת זעקותיהם של הנבלעים "משה אמת ותורתו אמת" והוא נמלט בבהלה מן המקום. 

בתוך כך, 'נרכסת' האדמה ומכסה על האנשים הנבלעים, ואש יוצאת מלפני ה' ושורפת את אותם מאתיים וחמשים מקטירי הקטורת. בין אותם נשרפים היה גם קרח עצמו שלא נבלע עם דתן ואבירם, עם זאת יש הסבורים כי הוא לקה בשתי מיתות הן בשרפה והן בבליעה. דעה שלישית נוקטת כי מנהיג המרד מת בכלל במגפה שהתרחשה מיד לאחר מכן ולא בשתי המיתות המוזכרות.  

 האבל

הצער, האבל, ובעיקר התדהמה לא הותירו את העם אדיש, ואחרי שלשה ימים הוא ניגש למשה ומטיח בו: "אתם המיתם את עם ה'". ההתרסה הכמעט סוריאליסטית הזו היתה פונקציה של יגון, דכדוך, וחוסר ההשלמה עם האובדן, שהביא לחוסר מחשבה רגעי קולקטיבי בעם. הזעם היה כה רב, עד שהקהל החל להתאסף סביב משה ואהרן וביקש לשלוח בהם את ידו אלא שאז ירד הענן ונראה אליהם כבוד ה'. הדיבורים הקשים של העם הכעיסו את ה' והוא מבקש שוב ממשה ואהרן "הרמו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע", וגם כעת כמו בפעם הקודמת נופלים משה ואהרן על פניהם בתחינה לרחמים על העם. משה נוקט גם באקט אופרטיבי, הוא מבקש מאהרן לקחת מחתה עם קטורת שסגולתה לחולל ישועות רבה, ומבקש ממנו למהר אל תוך העם שכן "יצא הקצף מלפני ה' – החל הנגף". אהרן לא מתמהמה ובריצה מהירה הוא פורץ אל תוך ההמון ומגלה כי המגפה אכן החלה וקרבנותיה עומדים כבר על 14,700 אנשים. הוא נעמד מסירות נפש בין המתים ובין החיים כשבידו הקטורת ובכחות על אנושיים חסם את מלאך המוות ועצר את המגיפה.

 

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן