לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מדוע ביקר הרבי בבית הגביר ולא אמר מאומה? | הרב עזריאל יונה

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל [א, א,].

מפרש רש"י, לפי שהן דברי תוכחה ומנה כאן כ להמקומות שהכעיסו לפני  המקום בהן. לפחכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן.

 

כאשר מוכיחים מישהו יש לעשות זאת בצורה עדינה, ברמז, באופן שהאיש שמקבל את התוכחה לא יכווה מן הדברים, שאם לא כן יצא השכר בהפסד, והסבירות כי התוכחה תיכנס אל ליבו – נמוכה. בהקשר זה ראוי להביא את המעשה [הובא ב'לקח טוב'] עם רבי ישראל מויז'ניצא המתאר כיצד צריך להוכיח בדרך מחוכמת ונעימה.

 

הרב הצדיק רבי ישראל מויז'ניצא ז"ל (נפטר בשנת תרצ"ו) היה נוהג בכל ערב ללכת לטייל כחצי שעה בלווית הגבאי שלו. פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, לא היה מחסדי הרבי. שהגיע לשם דפק על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו. הדבר היה תמוה בעני הגבאי. הוא לא הבין כלל לשם מה נכנס הרבי לבית הגביר, אך לא העז לשאול לפשר הדבר.

 

כאשר ראה בעל הבית את הרבי באה לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי, כי היה מנומס ובעל הליכות. הגיש האיש לרבי כיסא לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי?" ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאל לפשר הביקור הזה. השיבו הגבאי כי גם הוא עצמו אינו יודע מהומה.

 

אחרי זמן מה של ישיבה בדומיה קם הרבי מכסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו. בעל הבית הלך, מפני הכבוד, ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו. משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי: "ימחל לי הרבי על שאלתי, הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סיבת הבקור".

 

השיב לו הרבי: "הלכתי לביתו כדי לקיים מצוה וברוך השם שקיימתיה". תמה הגביר: "איזו מצוה?" "רבותינו אמרו –השיב הרבי –כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ובכן אם אני ישב לי בביתי וכבודו בבית, איזו מצוה תהיה אז כשלא אומר את ה"דבר שאינו נשמע"? צריכים ללכת לבית האיש שאינו שומע ושם לא לומר לו, ואז תהיה המצוה כתיקונה וכך עשיתי" 

 

"-אבל - אמר לו הגביר – ימחל לי הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע". "לא – אמר לו הרבי –מובטחני בך שלא תשמע". וככל שהרבי סרב מלהגיד לו, כן גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד ,והפציר הרבה ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר הרבי ואמר לו  "הנה אלמנה פלונית, והיא עניה מרודה, חייבת לבית הבנק של כבודו סכום כסף מסויים על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להמכר על ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודו שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי משום אותה "מצוה שלא לאמר".

 

אבל – אמר לו הגביר בתמהון – היאך אפשר דבר שכזה? הלא החוב אינו חוב פרטי שלי אלה של הבנק, ואני אינני אלא מנהל של הבנק, אבל עדיין לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאורת רייניש ואם כן..."  

"הלא הוא הדבר - הפסיקו הרבי- "אשר דברתי, שלא תאבה ולא תשמע".

 

עם המילים אלו סיים הרבי את השיחה ונכנס לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו. אבל, הדברים נכנסו כחץ אל לבו של הגביר ולא נתנו מנוח עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן