לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מתחילים לסכם | אליעזר היון

במהלך 36 הימים האחרונים לחייו מתייצב משה לפני עם ישראל ומסכם באזניהם את השתלשלות הארועים בארבעים השנים האחרונות * בפתיחה: דברי כיבושין ותוכחה. בהמשך: מצוות ודברי חיבה * לראשונה מאז השימוש במסווה מסיר משה את הכיסוי מעל פניו ומדבר עם עמו באופן בלתי אמצעי*

משא אחרון בהחלט: ביום הראשון לחודש שבט פותח משה רבנו את משאו האחרון לפני בניו אהוביו, עם ישראל. 36 ימים אחר כך, ביום הולדתו החל בשביעי לאדר, הוא עתיד להיאסף אל עמיו ולהיקבר במדבר. סך כל ימי הנהגתו של משה רבנו את העם עומד בדיוק על ארבעים שנה פחות 36 ימים. שבועות אחרונים אלה שהיו עמוסים וגדושים, נחשבים היו ככפולים במנינם והנהגתו של משה סגרה איפא מעגל של ארבעה עשורים תמימים.

 

כזכור, היה משה רבינו מדבר עם העם כשלפניו מסווה, כיסוי, שמנע את הקרניים הרוחניות הכבירות שהיו בעור פניו לפרוץ החוצה אל פני העם. העוצמה המונומנטלית שהיתה טמונה בקרניים אלה הפחידה את המון העם והוא לא היה מסוגל לשמוע, ובטח לא לדבר עם ראשון הנביאים. מאז החל משה להשתמש עם המסווה לא הורידו ולו פעם אחת. כעת כשהוא נושא את דבריו האחרונים הסיר משה את המסכה והעם נאסף מסביבו והאזין לשירת הברבור של המנהיג הנערץ.  

חידוד

בפתיחת תוכחתו של משה מצויינים שמות אתרים המרמזים על חטאים שעשו העם במהלך המסע, וכך "וחצרות ודי זהב" מציינים כי בחצרות' ארעה מחלוקת קרח האיומה, ו'די זהב' מסמל את חטא העגל שנוצר מזהב. 

אלא שכרונולוגית הארועים לא מסודרת נכון לכאורה, שהרי חטא עגל הזהב [ו'די זהב'] היה קודם למחלוקת קרח ועדתו ['חצרות']? 

עשרת הדיברות שנאמרו מפי הגבורה הוכרזו בלשון יחיד, נוכח, 'אנכי ה' אלוקיך'. מדוע לא אמר הקב"ה 'אנכי ה' אלוקיכם'? רש"י מפרש שהיה זה כדי ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה על עם ישראל במעשה העגל לאמור: אותי ציוית 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' ולא אותם על כן מעדו בעגל מסכה. אמנם לאחר שקרח הצהיר בשער בת רבים כי "כל העדה קדושים" כלומר כל העדה שמעו את עשרת הדברות ולא רק משה רבנו, ממילא מתבטלת טענת ההגנה של משה כי 'רק אותי ציוית - לא יהיה לך אלוהים אחרים'. נמצא כי רק על ידי מחלוקתו של קרח נתעורר חטא העגל מחדש. זו הסיבה איפא שפרשיית קרח מצויינת קודם פרשיית עגל הזהב.

 

 אנחנו על המפה

משה פותח את דבריו ומאכן את המקום המדוייק בו הם נמצאים: "בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". משה לא מסתפק בכך ומוסיף נ.צ. נוספים "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". לשם מה איכון מדוייק ומפורט כל כך? ההסבר הקלאסי מצביע על חטאים ועבירות שביצעו בני ישראל הנרמזים באופן סימבולי בשמות המקומות המדוייקים אותם פירט משה, אלא שמשה, אוהבן של ישראל, לא חפץ לבייש את עמו ועל כן הוא מציין את מחדלי העם רק באופן מרומז. פרשנים אחרים מוצאים בתיאורו של משה תשובה מוחצת לקולות ארסיים שהחלו להישמע בשולי המחנה. קולות עקשניים אלו שראו לאן נושבים דברי משה הראשונים החלו לפקפק באמינות המנהיג ודאגו להפצת שמועה כי המנהיג הישיש מגלה סימני מצוקה מנטליים וכי לתוכחותיו אין כל בסיס שפוי. משה שומע את הדברים והוא מציין את מיקומם בנקודות ציון כה מפורטות המבהירות לכולם כי לפניהם עומד אדם בריא וצלול במלא חדותו וחריפותו. בנוסף מקפיד המנהיג על היאספו של העם כולו מתוך רצון למנוע טענה עתידית של קולות שיטענו "אילו הייתי שם הייתי משיב לתוכחותיו". משה מכריז כי כל מי שמעוניין להגיב, להעיר, למחות או להוסיף על התוכחות אתם הוא פותח - מוזמן להשמיע כעת את דברו ולפרוש את טיעוניו. שקט השתרר במחנה ומשה התחיל: אלה הדברים...

 

רמזים

בתיאור מיקומם המדויק מוזכרים כאמור, חלק מהחטאים של העם במהלך המסע במדבר. "בעבר הירדן במדבר" מזכיר את תלונות העם מיד לאחר חטא המרגלים – מי יתן מותינו במדבר, ניתנה ראש ונשובה מצרימה. "בערבה" מציין את חטאם בערבות מואב, אז נצמדו אל בעל פעור והחלו לזנות עם בנות מואב בשטים. "מול סוף" מעלה שוב את תמונת עם ישראל עומדים על חופו של ים סוף ותחת בטחון מוחלט בה' הם קובלים לפני משה - המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו? "בין פארן ובין תופל ולבן" המונחים תופל ולבן מסמלים את עלילות השוא והאמירות חסרות השחר ש'תפלו' העם על המן, האוכל האלוקי הלבן, ובלשונם - ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. השימוש במילה פארן, מציין באופן ברור את מדבר פארן, שם חטאו ישראל בחטא המרגלים המפורסם.  "וחצרות" תזכורת כואבת למחלוקת קרח שיש בה הרואים בה את ייסודה של תופעה ה'חצרות' השונים והפילוג הנורא בעם ישראל. "ודי זהב" הזהב מציין את חטא עגל הזהב [שקדם, כרונולוגית, למחלוקת קרח, ראה פרשנות] ועל כך אמר מאוחר יותר הנביא הושע "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל". 

 

מינוי הדיינים

בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, לאחר מתן תורה, אמר הקב"ה לעם ישראל- רב לכם שבת בהר הזה, כלומר יש לכם הרבה שכר על ישיבתכם בהר זה, הר סיני. כעת, מבקש הקב"ה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי.. נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ.  באותו זמן הופיע חמיו של משה, יתרון כהן מדין במחנה ישראל, והוא מבחין בקשייו של משה לשפוט את העם לבדו. גם העם מצידו לא הקל עליו במיוחד, והיה מטריח בדין, ומרנן אחרי גבו של משה שאינו ממלא את חובתו הממלכתית. יתרו משמיע את עצתו המפורסמת בדבר מינוי דיינים נוספים שיעבדו במתכונת של שרי אלפים, מאות, ועשרות.  

 

טעות של 40 שנה

את המדבר הגדול, לוקח לחצות, באופן הרגיל 11 יום. לבני ישראל זה ארך שלשה ימים בלבד. הם עמדו לפני הכניסה לארץ בגבול האמורי בקדש ברנע. הארץ המובטחת עמדה בהישג יד, והכניסה אליה עשויה היתה להיות 'חלקה' ובטוחה כפי שהבטיח ה'. אלא שעם ישראל בחר לא לבטוח באלוקיו והוא נקהל על משה בערבוביה נוראה והחל דורש: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. משה שומע, נעתר ושולח שני עשר מרגלים שמשנים בעצם את מהלך ההיסטוריה. המרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה, ועל העם כולו, מלבד יהושע וכלב, נגזר למות במדבר במהלך מסע ארוך ומייגע בן 40 שנה. לאחר שהאנשים הבינו שחטאו הם מחליטים לעלות אל הר האמורי ולהילחם בכנעני. משה מזהיר אותם כי ה' לא בקרבם וסיכויים לשרוד אפסיים, אך דבריו נופלים על אזניים ערלות. קבוצה של אנשים חוגרים את כלי מלחמתם, וחדורי אשמה הם עולים ומנסים להילחם בכל עוז נגד הכנעני. ארון ברית ה' ומשה רבנו נותרו במחנה ומשם צפה משה בעצב ובזעזוע איך הכנעני והעמלקי שחבר אליו טובחים את קבוצת הלוחמים הפזיזים מבלי השאיר מהם שריד ופליט. 

 

דפלומטיות

עם ישראל נוסע משם צפונה ועובר בגבול בני עשיו, בשעיר. ה' מזהיר אותם לבל יתגרו במקומיים שכן נחלתם זו נתנה להם ירושה. בני ישראל רשאים כן, לרכוש מבני עשו אוכל ומים. בכך גם יכירו הגויים כי לפניהם ניצבת אומה עשירה, מחוננת בברכת ה', המסוגלת  לרכוש אספקה ומזון כאוות נפשה. 

 

משם ממשיכים ישראל למדבר מואב ארצם של בני לוט. גם שם מבהיר ה' לבני ישראל כי אין להם רשות להתגרות במואביים, שכן זוהי נחלתם אותה קיבלו בשכר מעשיהם הנאים של בנות לוט. 

 

לאחר חציית גבול בני מואב מגיע העם אל גבול בני עמון. כמו באתרים הקודמים גם כאן מזהיר ה' את בני ישראל לבל יפתחו במלחמה עם העמוניים, גם הם בני לוט. בארץ זו, גרו במשך מאות שנים רפאים המכונים זמזמים. עם זה התאפיין במידותיו הגדולות ועל כן כונה בקצרה 'הענקים'. לאחר מלחמות בין מלכים [כדרלעומר מעילם ברע מסדום] שמע אברהם אבינו כי בן אחיו לוט נשבה על ידם והוא יצא להילחם בארבעת המלכים הגיבורים. במלחמה זו ניצח אברהם ומהענקים לא נותר איש מלבד עוג שמאוחר יותר מלך בארץ הבשן. עשר ארצות נפלו בידיו של אברהם במלחמה מופלאה זו, שבע מהם הבטיח האלוקים להעניק לזרעו אחריו, ובשלשת הנותרים זכו בני עשיו ובני לוט שהתפצלו לשני עמים – עמון ומואב.

 

מלחמה

עם חציית נחל ארנון מצאו ישראל את עצמם עומדים לפני אימפריית חשבון האדירה. בראשה עמד מלך עז בשם סיחון. משה שולח שליחי שלום אל סיחון ומבקש מעבר בטוח בארצו כשהא מבטיח לא לנטות מן הדרך הראשית. סיחון מסרב בתוקף והקב"ה מאשר למשה לפתוח במלחמה. סיחון מצידו ריכז את צבאו העצום ויצא לקראת ישראל לקרב. אלא שהמערכה, מבחינתו של סיחון, היתה אבודה מראש, ה' סייע לעם ישראל ומעמו של סיחון לא נותר איש. בני ישראל השתלטו על הערים והבתים וירשו את ארצו.

 

הארץ הבאה היתה בשן, ארצו של עוג, הענק שנותר לפליטה ממלחמת אברהם והמלכים. כמו סיחון יצא עוג בראש צבאו וניסה לתקוף את ישראל. גם עוג, בדיוק כמו סיחון ניגף לפני העם הישראלי  וששים עריו נלכדו על ידי הצבא היהודי. אזורים אלו, כזכור, נפלו בחלקם של השבטים ראובן, גד, וחצי משבט המנשה שביקשו להתגורר בארצות טובות מרעה אלו.

 

 

תגובות   

0 #1 מסווהמישהו 2011-08-04 23:51
אולי זה קוריוז, אבל המסווה שעל פניו של משה קצת מתקשר עם הגלימה של הרב אלעזר שנרצח השבוע
0 #2 שאלהיצחק 2011-08-04 23:55
משהו לא כל כך ברור לי. כל התיאור של המקום "במדבר בהר מול סוף..." זה התורה מתארת את המקום שבו משה מדבר. ואילו כאן בכתבה זה מתואר כאילו משה אומר את זה.
אשמח להבהרה, ובכל אופן תודה על הסיכום המרתק שאתם עושים לפרשת השבוע

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן