לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

למהותה של מידת הכרת הטוב | הרב עזריאל יונה

מי יתן והיה לבבם זה להם [דברים ה].

מי יתן והיה לבבם זה להם - אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לזמר תן אתה. כפויי טובה דכתיב [במדבר כא] ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.

בני כפויי טובה דכתיב [בראשית ג] האשה אשר נתתה עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל. אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחו ארבעים שנה, שנאמר [דברים כט] ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, וכתיב ולא נתן ה' לכם לב וגו' [מסכת עבודה זרה].

נמתח כאן קו בין השורשים לבאושים, מסביר הרב אזרחי.

השורש - האשה אשר נתת עמדי, המשכו - נפשנו קצה בלחם הקלוקל ,צבירת באושיו - ולא נתן להם לב לדעת.

אולם הוא מעיר:

נניח כי הטענה של האשה אשר נתת עמדי אינה תירוץ מוצלח, אינה תופעה של דעת, אינה עומדת בפני הקב"ה ומוסריו, אך מה ענינה לכפיות טובה? כלום אין עצם האירוע נכון, כלום לא כך היה מעשה?

פשיטא טענת נפשנו קצה בלחם הקלוקל טענה של הבל היא, כלום יעלה על הדעת שהמן יתפח במעיהם? הכי לא נוכחו בדאגתו של הקב"ה ללא גבול ללא סייג וללא שיעור? הנה נתון נתן להם הבורא את כל הטעמים שבעולם, מדוע איפוא לא נהפך המן גם לקישואים בצלים ושומים?

על כרחך משום שלא רצה לתת אל פיהם טעם של דבר המזיק...[ילקו"ש בהעלותך יא].

האם אין די בכך כדי להיות בטוחים בדאגת יוצר האדם לבריאותם... אבל מה ענין כל ההבל הזה לכפיות טובה? אמנם חסרון דעת יש כאן אבל כפיות הטובה היכן?

ניתן להבין, כי כשלא השכילו כלל ישראל לומר תן אתה חסרון, חסרון דעת יש כאן, העדר שאיפה וכמיהה, העדר הערכה לתורה ולנותנה.

אך מה בין כל אלו לכפיות טובה?

ללמדך הכרת טובה מה היא. הכרה אינה ידיעה אף לא ידיעה עמוקה, אף לא הערכה.

הכרת הטוב היא זאת התופסת כל פינה ונקודה שבגוף ובנפש. לא די בכך שמוחך או אפילו לבך מכירים את הטובה, כל מציאותך אישיותך והוויתך כל אלו חייבים להכיר את הטובה ומטיבה.

המציאות כולה חייבת להיות מציאות של הכרת הטוב. עד כדי כך, שלא יישאר מקום לחשבון כל שהוא.

הכרת הטוב אינה משמשת רק משקל נגד לחשבון. היא פשוט מונעת אותו מעיקרו. החשבון פשוט, לא עולה על הדעת.

אילו הייתה בו באדם הראשון המידה הראויה של הכרת הטוב, היה הדבר ממלא את כל חלל נפשו וגופו, כך שלא היה עולה משפט זה על דל שפתיו... משבכל זאת יצא משפט זה מפיו - כפוי טובה הוא...

אילו הייתה בישראל מדת הכרת הטוב הנדרשת מהם, לא היו המילים לחם קלוקל עולות על דל שפתם. הכרת הטוב הייתה תופסת את כל ישותם. משבכל זאת היה לו למשפט זה מקום בפיהם כפויי טובה המה...

אילו הייתה בישראל מדה ראויה של הכרת הטוב במעמד קבלת התורה, בנתינתה ובערכה, הייתכן שלא הייתה פורצת מפיהם הבקשה לעוד ועוד, ו'לתן אתה'...

עיין בתוספות במסכת עבודה זרה שמסביר שלפיכך לא רצו לומר 'תן אתה' לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך. אין הכוונה לומר כי כפויי טובה המה רק על חשבון העתיד, עצם הדבר שנשאר בהם מקום לחשבון ולתכנון להכיר או שלא להכיר טובה, זה עצמו מצביע על כפיות טובה.

מדה זאת של הכרת טובה והיפוכה לא "חשבון" בלבד היא.

"מדה" היא.

ולא זו בלבד, אלא מדת יסוד, החודרת אופפת ממלאת ומהווה את עצם מהותו ומציאותו של האדם. 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן