לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

​ארבעים שנה בברכה אחת | עלון בית דוד

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענתך לנסתך, לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא: ויענך וירעבך, ויאכלך את המן אשר לא ידעת, ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם: (ח, ב-ג)

ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך: (ח,י)

 

המבט השטחי על ברכת המזון, כמו כל הברכות שאנו מברכים מדי יום, אומר שהיא מהוה כעין "הבעת תודה ' לה" על מה שהעניק לנו. אך מתוך עיון בפרשה מתברר, שמבט זה אינו ממצה כלל וכלל את מה שגלום במצוה זו; לאמיתו של דבר, יש כאן מסר העשוי לחולל מהפך בחייו של האדם.

 

כהקדמה למצות ברכת המזון מתאר לנו הפסוק בפרוטרוט, כיצד דאג הקב"ה לצרכיהם של בני ישראל במדבר; לא ירידת המן בלבד גם , "שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה".

הקדמה זו היא חשובה, משום שלא היה כאן "גמילות חסד" בלבד; ירידת המן עם כל מה שנתלווה אליה, כל ההנהגה של סיפוק צרכיהם במדבר, נועדו לשמש כלימוד, כהוראה לדורות, כיצד עלינו להתייחס לעיסוק הבסיסי ביותר בחיי האדם, הדאגה למחיה ולפרנסה.

 

"למען ענתך לנסתך" - הקב"ה הביא אותך אז למצב של "עניות", של תלות מוחלטת בחסדיו, "לדעת את אשר בלבבך" - כדי שתדע אתה, ותכיר בעצמך את אשר עם לבבך, כדי שתגלה את הכוחות הגלומים בך, כיצד מסוגל אדם להגיע לדרגה של בטחון גמור בה', כיצד אפשר להתגבר על הרצון הטבעי כל כך של הדאגה לקיום.

 

המסקנה הסופית, התמצית של כל מה שנלמד במשך ארבעים שנות שהותם במדבר, זוהי המצוה של ברכת המזון.

 

בכל פעם שמברכים אנו את הברכה, מזכירים אנו לעצמנו: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"; מדי יום ביומו אנו לומדים מחדש: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"! איזה עומק טמון בברכה זו; לא שיעור אחד, אלא ארבעים שנה של עליה רצופה באמונה ובטחון, ארבעים שנה של עמידה בנסיון, מקופלים כאן במלים ספורות.

 

דומה, שאין לך עיסוק נטול כל סממן רוחני, כמו העיסוק באכילה. כל מה שקשור לנושא זה מזכיר לנו את הבהמי שבאדם. רק המן היה מזון רוחני, המזון שנבלע באיברים, ללא צורך בעיכול ובכל מה שקשור בו. אנחנו לא זכינו לקבל או לראות את המן; אך התורה נותנת לנו מכשיר פלא, שבעזרתו ניתן להפוך את הלחם הפשוט שלנו - למתנה מן השמים למן..., ברכת המזון הופכת את הארוחה היומית לחוויה רוחנית.

 

אך לא הארוחה בלבד; כל מה שקדם לה, כל העיסוק שאדם עוסק וטורח כדי להביא טרף לביתו, מקבל עכשיו מימד אחר.

 

אין לך דבר המעביר את האדם על דעתו, כמו דאגת הפרנסה.

 

אנשים שקטים ומנומסים הופכים למעין חיות טרף, כשנכנסים למעגל של מלחמת הקיום; "לחם" כשמו כן הוא - הוא גורם למלחמה בזעיר אנפין. אבל מי שמברך ברכת המזון - ויודע מה הוא מברך - יודע שאין זו המלחמה שלו; "הוא נותן לחם לכל בשר"! אנחנו בסך הכל עובדים שכירים בשרותו של מי שזן ומפרנס לכל.

ע"פ רש"ר הירש

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן