לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

​נתינה בלא לב - חרב פיפיות | עלון בית דוד

השמר לך, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: (טו, ט)

לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון: (טו, ז)

 

התורה מתייחסת כאן בחומרה יתירה לאותו אדם שנמנע מלעזור לעני, משום שחושש מפני שנת השמיטה הקרבה ובאה. הוא מכונה בשם "בליעל", כינוי שמצאנו אותו בתורה רק פעם אחת נוספת: במסית ומדיח! לכאורה אין זה מובן: הרי אדרבה, כפי שהפסוק בעצמו מקדים, אין הוא פועל אלא מתוך חשש מוצדק, שעם התקרב שנת השבע יתדלדלו מקורות הפרנסה, ובנוסף לכך גם לא יוכל לתבוע את החזר ההלואות, וממילא יש לנהוג בזהירות ולא לתת ביד רחבה!

 

ברם, לאמיתו של דבר אין כאן כל צידוק לקפוץ את היד, עם בוא שנת השבע. משל למה הדבר דומה?

 

סוחר נסע עם סחורתו באניה בלב ים; והנה איתרע מזלו, וסערה גדולה החלה לטלטל את האוניה, עד שהגיע הדבר לסכנת טביעה. רב החובל קרא לכל הנוסעים להקל את משא הספינה ולזרוק לים את כל מה שיוכלו לוותר עליו, כדי להציל אותה מטביעה. הזדרז הסוחר וקרא למשרתו, לקחת חיש מהר את הטלית ואת התפילין ולזרוק אותם אל הים; שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה... גיחכו עליו האנשים ואמרו: "שוטה שבעולם, בזה אתה מציל את 

הספינה? יש לך טונות של סחורה, אותם תזרוק לים! הטלית והתפילין הרי אינם מכבידים, ואדרבה - הם שומרים עלינו!"

 

אותו אדם שנמנע לעזור לעניים כשהוא חושש מפני תקופה כלכלית קשה, אינו שונה מזה. הרי מה שנותן לעניים אינו אלא חלק זעיר בחשבון הוצאותיו הכללי. האם הוא מוכן בשלב זה לקצץ בהוצאות הבית, האם הוא מפטר פקידים בעסק, הלא בכל זה "עולם כמנהגו נוהג", כאן אסור לפגוע ברמת החיים, כל עוד לא הגיעו מים עד נפש, והרי בינתיים אין כאן אלא חשש בלבד... רק את העניים, את הטלית והתפילין השומרים עליו הוא מוכן להפקיר! ואכן יפה כינוהו בשם "בליעל ".

 

עתה מובן דבר נוסף: מדוע הקפידה התורה במתנות עניים לא רק על עצם קיום המצוה, אלא על כך שהיא תיעשה בלב שלם, והזהירה פעם אחר פעם: "לא תאמץ את לבבך", "לא ירע לבבך בתתך לו", מה שלא מצאנו במצוות אחרות.

 

בשאר המצוות, גם אם אדם מקיים אותן שלא מרצונו, מכל מקום לאחר מעשה אין הוא מתחרט עליהן, והוא משלים עם העובדה שעליו לעשות זאת; אין ספק שבדיעבד אף ירגיש סיפוק מכך שעלה בידו לכוף את יצרו הרע. לא כן הדבר במי שנותן צדקה בעל כרחו. אם לפי דעתו "לא מגיע" לעני הזה שיתפרנס מכיסו, הרי שהדבר יחרה לו גם לאחר מכן, ולא זו בלבד, בכל פעם שהוא נאלץ מחדש לפתוח את כיסו, מתווסף רוגז לרוגז; משקעים של מרירות מצטברים בלבו, וממתינים להזדמנות לפרוץ החוצה.

 

הזדמנות זו תבוא ביום שמאזן העסק מתחיל לנטות מעט כלפי מטה, או כשנוצרה אצלו בעיה כל שהיא. מבחינה הגיונית אין מקום לקצץ בסעיף זה יותר מבאחרים; אבל המרירות שבלבו תפרוץ עתה על פני השטח, והיא תגבר על ההגיון. "בליעל - בלי עול", הדבר היה לו עד עכשיו כעול כבד, הוא לא נתן בשמחה אלא בכפיה, וכיון שנזדמן לו הרגע שבו יוכל לפרוק את העול, הוא ממהר לנצל אותו.

 

"והיה בך חטא" - והיה הוא לשון עבר המהופך לעתיד. 

החטא נעשה בעבר, בכל פעם שנתת בלא לב הוספת חטא על פשע; כיון שאדם מתרגם את מה שהיה "דברים שבלב" לשפת המעשה, נהפכת המצוה שקיים אז - לחטא !

ע"פ אהל יעקב

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן