ה"רב" של עשיו | ישראל אדלר

לפני כמה שבועות צפיתי בשידור מוקלט של תכנית שנערכה בערוץ הכנסת בה נפגשו לפני מספר שנים בליל יום השואה, הרב הראשי ישראל מאיר לאו וחבר הכנסת המנוח טומי לפיד, שניהם ניצולי שואה, כל אחד מפורסם בתחומו, לדיון שכותרתו "איפה אלוקים היה בשואה". מדובר במסמך מרתק ואותנטי שניתן ללמוד ממנו רבות על ההבדלים בין היהודי המאמין לזה שאינו, והוא  מציף ומדגיש גם את כל המטענים הרגשיים והאמוציונאליים.

 

במהלך הדיון מגיעים השניים פעם אחר פעם לנקודה שבה חבר הכנסת מסרב לקבל את גישתו של הרב המצהיר אמונה ואמונים לאלוקים גם אם אינו מבין את כל מעשיו ודרכיו. "האם סיימתי להודות לאלוקים על כל הטובות שעשה עימי, על ניסי ההצלה שלי ועל החיים שזכיתי בהם, שאוכל להתחיל להקשות עליו בשאלות?" שואל הרב.

 

תוך כדי הקשבה לדברים עולה בי התובנה כי הבדלי הגישה בין השניים מתחילים עוד הרבה לפני שאלת השואה. השאלה הראשונה היא ביחס למציאות החיים. האם הכל מגיע לי, האם הנחת היסוד היא שהכול חייב להיות מושלם וממילא אין צורך להודות על המובן מאיליו ומאידך כאשר מתרחשים דברים רעים זו הוכחה לכך שאין מי שמשגיח ומנהל את העולם. או שהגישה היא שלא מגיע לי כלום, וכך כל נשימה של אוויר, כל פרוסת לחם שלא לדבר על בריאות, משפחה, פרנסה ועוד דברים הסובבים אותי הינם מתנה שיש רק להודות עליה בכל פה וכאשר אני נקלע למצבים בהם איני מבין את דרכי ההשגחה ארכין את ראשי בענווה ולא אבעט במי שהיטיב עימי עד כה.

 

בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב אבינו שמבטא את הגישה הזאת במילים שלאחרונה גם הפכו לשיר מקסים ומאוד פופולארי "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". יעקב, שבמשך כל חייו התהלך בדרכי האלוקים במסירות נפש ובהתמדה עיקשת, לא חש כלל שמשהו מגיע לו, נהפוכו, הוא מסתכל סביבו על החסדים הרבים להם זכה, "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות" הוא לא מדבר על הקשיים שעבר ועל ההתמודדות שנצרך לה בשנים שחי עם חמיו הנוכל אחרי שנאלץ לברוח חסר כל מבית הוריו מפחד אחיו המבקש לרצוח אותו. הוא חש אסיר תודה על מה שקיבל ומבקש בענווה, לא כתביעה ולא כבקשה כי בתחינה ובבקשה מאלוקים הטוב והמטיב "הצילני נא".

 

גם בהמשך, כאשר יעקב ועשיו נפגשים אפשר בהחלט לראות את השוני הגדול בין השקפת העולם שלהם. כאשר  עשיו מתאר את יכולותיו הכלכליים הוא מבטא זאת במילים "יש לי רב" לעומת יעקב שאומר "יש לי כל". ההבדל המהותי בין ה"רב" של עשיו ל"כל" של יעקב נובע שוב מראיית העולם של עשיו האומרת יש לי רב -  כלומר יש לי הרבה, זה לא אומר ששבעתי ובוודאי לא אומר שאני מכיר תודה וטובה על כך. לעומת ראייתו של יעקב האומרת יש לי כל- יש לי כל מה שאני צריך, לא בהכרח שיש לי כמות גדולה אבל כל מה שאני צריך, יש לי. משפט כזה יכול להיאמר רק על ידי מי שלא חש שחייבים לו כלום ומכיר טובה על כל פרט שקיבל.

 

הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי המשנה בפרקי אבות, "איזהו עשיר, השמח בחלקו". חז"ל הבינו שמי שאינו מרוצה ממה שיש לו, מי שלא חש שכל מה שיש לו זה פלוס, הוא תמיד יחיה במינוס ולא משנה מה מצב חשבון הבנק שלו. הוא יכול להיות מיליונר אבל הוא לעולם לא יהיה עשיר. כל עוד לא יחוש שמח בחלקו ושלא חייבים לו מאומה המקסימום שיהיה לו זה ה"רב" של עשיו, אך בוודאי שלא יהיה לו את ה"כל" של יעקב.