לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מי פוגע בקברו של המלך | הרב עזריאל יונה

ילדיו של המלך אלפולד השלישי ידעו כי אביהם גוסס. הוא היה חולה במשך מספר חדשים וגופו הלך ונחלש, הלך ודעך. למלך זה, כדרכם של מלכים בתקופות קדומות היו מספר נשים, ומכאן שגם מספר גבוה של ילדים – עשרה נסיכים.

 

ילדיו של המלך, הנסיכים, מטבע הדברים, לא ניחנו באופי עדין וטוב במיוחד. הם גדלו בעוולם בו כל מבוקשם ניתן להם, כסף מעולם לא היווה בעייה עבורם, והם הורגלו כי כל בקשה שלהם הופכת לפקודה אצל משרתי הארמון הרבים. כמו כל ילד מפונק, סבבו רצונותיהם ודחפיהם בעיקר סביב עצמם, כך שגסיסתו של האב הזקן, לא היוותה עבורם טראומה קשה, שכן הם היו עסוקים בעיקר במחשבה אחת: לאן ילך כספו הרב של האב, מי יירש אותו.

 

באופן יוצא דופן לנסיך, היה אחד הילדים שנשא את השם אדי, שונה באופן מוחלט מאחיו האנוכיים. הוא לא ראה במעמדו כלי לסיפוק רצונותיו וגחמותיו האישיים, ולא ניסה להשתרר מתוקף היותו בן המלך על שאר בני המלך הפשוטים. גם עתה, כאשר מוטל היה אביו על ערש דווי, כאב הוא את סבלו, ואת מחלתו, וניסה לסעוד אותו, במקום להתענין במה שיוריש אחריו.

 

הימים חלפו, ומצבו של המלך הורע. שעותיו האחרונות של המלך הגיעו ובניו הצטופפו סביב מיטתו. באפם של הנסיכים עלה כבר ריח הכסף, ורק הנסיך אדי הקשיב למילותיו האחרונות של האב בתשומת לב. המלך פנה לילדיו ואמר, "אני עומד להיפרד מכם. כמובן שלא שכחתי אתכם. יש לי כספים רבים, תכשיטים, ויהלומים הנמצאים בחשבון הבנק שלי. את מספר החשבון החסוי שלי תוכלו למצא בצוואה שהשארתי  אצל עורך הדין שלי". המלך סיים את דבריו, עצם את עיניו, ונפח את נשמתו.

 

לא חלפו שבעה ימים ממותו של המלך, והבנים מיהרו ליטול את הצוואה מאת עורך הדין, וקראו בה ביחד: "בני הלא יקרים. מעט מאד נחת שבעתי מכם, במהלך חיי. אופייכם הקשה גלוי היה לפני, ותלונות רבות עליכם, הגיעו לאזני. כיוון שכך, החלטתי שלא אחלק את רכושי ביניכם באופן מסודר, אלא רק מי שיצליח למצא את מספר החשבון החסוי שלי, אות הוא כי לו מגיע הרכוש. אוכל רק לרמז לכם, שאת סודי נטלתי אתי אל הקבר. נ.ב. אשמח אם תדפיסו את יומני ואת קורות חיי. היו ברוכים".

 

עיניהם של הבנים רשפו אש. הם החלו לגדף את אביהם שהקשה עליהם עם כתבי חידה ורמזים, וניסו לברר מהו מספר החשבון הסודי של המלך. אלא שמבוקשם לא עלה בידם. איש לא ידע את המספר, וללא הנתון הזה לא ניתן היה לעשות מאום. הבן המסור אדי, ניסה לדבר על ליבם כי הרכוש אינו העיקר בחיים, וכדאי יותר לעסוק בהדפסת יומניו של האב לזכרו, אך הם לגלגו עליו, והתייחסו אליו כעל שוטה חסר דעה.

 

חודש לאחר מותו של המלך, ופתרון לתעלומה לא נמצא. התכנסו עשרת הנסיכים בביתו של הבכור, וגייסו לעזרתם מומחה לפענוח כתבי חידה וכתובות עתיקות. המומחה קרא שוב את הצוואה, ואז אמר: הפתרון ממש לפניכם. "אוכל לרמז לכם שאת סודי נטלתי אתי אל הקבר". כלומר הסוד נמצא בקבר.

 

כל כך פשוט. הנסיכים הביטו האחד ברעהו והתפלאו כיצד לא חשבו על כך קודם. עד מהרה התקבלה החלטה כי עם בוקר פונים הם אל הקבר ופותחים בו בחיפוש. אולי הותיר המלך פתק בכיסיו, אולי כתב זאת על גופו, ואולי בכלל ישנה כתובת באדמה. נערכה הצבעה, ואדי, בנו המסור של המלך היה היחיד שהתנגד. "אני לא אפגע בקבר של אבא" אמר. "הקבר לא מעניין אותנו, אנחנו בסך הכל חופרים באדמה כדי למצא זהב" ענו האחים בגיחוך.

 

עם בוקר הופיעו האחים בחלקת הקבר והחלו לחפור סביבה. עצמותיו של האב הוצאו החוצה, וחיפוש נערך בבגדיו ובחלקת הקבר. לאחר שכל רמז לא נמצא, הוזמן גם טרקטור גדול שחרש את כל האזור, וחפר עמוק יותר. סקרנים הצטופפו מסביב לבית הקברות והביטו בצעירים בעלי הפנים האדומות והכועסות שמחלקים הוראות לטרקטורים שעבדו בסביבה, ומתרוצצים סביב חלקת הקבר של המלך כאחוזי תזזית.

 

בבית, ישב הנסיך אדי שסירב להצטרף לחיפוש אחרי המטמון בקברו של אביו. הוא החזיק את יומניו של אביו והחל לעבור עליהם מתוך מטרה לפרסמם. הוא החל לעבור עמוד אחרי עמוד, ותיקן שגיאות, הוסיף הערות, וסידר קטעים לא ברורים. ככל שחלפו השעות, הרגיש אדי כי תופעה מוזרה מעט חוזרת על עצמה. מידי מספר עמודים, באמצעיתו של קטע מסויים ביומן הופיע ציון של ארוע היסטורי שחסר היה כל הקשר לטקסט שקדם לו. כך למשל, באמצע תיאור מינויו של המלך הוזכרה מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה. באמצע תיאור הולדת הבנים צויינו מסעי הצלב, מלחמות נפוליאון וכן הלאה. אדי ניסה להבין מה מבקש אביו להביע, ולבסוף החליט לבדוק את התאריכים של אותם ארועים.

 

הוא עבר על כל היומן וגילה כי בסך הכל הוזכרו חמישה ארועים. אדי חיבר את מספרי התאריכים בהם התרחשו, ופנה אתם לעבר הבנק המרכזי בממלכה. כעבור דקות ספורות נודע לו כי הוא עלה על הפתרון וכי כל הכסף שייך לו. המלך מסתבר, ידע היטב, מי ימהר לחלל את מקום מנוחתו, ומי לא יהיה מסוגל לעשות זאת, ויגיע בסוף אל הפיתרון.

 

­­­­­­­­­­­­­­­_______________ 

עוון בעל פעור "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרביך", מוזכר בסמוך לאהבה והקירבה לה': ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. הקירבה בין שני הפסוקים הללו מלמדת מי שמסוגל לפגוע באבא שלו, לזלזל בו, ו'לירוק' עליו, כמו התנהגותם של ההולכים אחרי בעל פעור, שבעטו בה', לעולם ליוכל לזכות לקירבה ולדבקות המוזכרת מיד אחר אחר כך – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם".