לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

מדוע 'איש את קדשיו' - רק 'לו יהיו'? | הרב עזריאל יונה

ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה [פרק ה, פסוק י].

רמז יש כאן אומר החפץ חיים על התורה [הובא ב'לקח טוב'] לעיקר גדול וחשוב שצריך כל אדם לזכור בכל רגע מימי חייו: רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. עניני קדושה בהם הוא מתעסק.

תורה מצוות תפילה וכדו', הם קניניו הנצחיים, הם ילווהו בחייו ובמותו. רק 'קדשיו - לו יהיו', באמת כל זולתם - קרי הפעולות והענינים הנעשים מכח היצר הרע ובני לוויתו, אינם מהווים קנין אמיתי. ידידי שקר הם הנראים אמנם לאדם כאוהבים, אך כל התחברותם אליו אינה אלא זמנית בלבד, ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו.

 

על רעיון זה משלו חז"ל משל.

 

משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים, ראובן שמעון ולוי.

את ראובן אהב מאד ונראה היה לו כי האהבה היא הדדית. גם שמעון נחשב בעיניו לידיד טוב - אם כי לא ידיד נפש כראובן. עם לוי היו לו יחסים רופפים יותר מאשר עם שאר ידידיו ומעולם לא החשיב במיוחד את הקשרים שביניהם.

יום אחד נקרא האיש להתיצב בפני המלך. סיבת הקריאה אל המלך לא היתה ידועה לפיכך נבהל האיש מאד, בחששו מפני הצפוי לו. אולי הלשינו עלי? אמר, ואם כן צפוי אני לעונש מוות.

 

בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עמו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סירב ראובן שאותר חשב לידידו הנאמן להלוות אליו, גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. הוא אמנם הסכים ללכת עמו כברת דרך, אולם מראש אמר לו כי הוא מוכן ללוותו עד שער המלך בלבד.

 

בלית ברירה פנה אל לוי, אף על פי שלאחר ששני הידידים הגדולים סירבו להכנס עמו אל המלך ניתן היה לצפות שהשלישי בודאי לא יסכים. להפתעתו הרבה של האיש נענה לוי ברצון לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי לסנגר עליו.

 

סופו של דבר ראובן כלל לא הטריח עצמו ללוות את הידיד, שמעון ליווהו עד פתח ארמון המלוכה - כפי שהבטיח, אך לא נכנס פנימה, ולוי נכנס אל המלך המליץ טוב בעדו והצילו.

 

הממון שחביב על האדם ביותר דומה לראובן. במשך כל ימי חיי האדם מתחזה הרכוש כידיד דגול של האדם, ומוליכו שולל. לאדם נדמה כי על ידי העושר והכבוד הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל, אך יום המוות שהוא שעת מבחן לידידות אמת חושף את המציאות האמיתית, וכמאמר התנא: "לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" [אבות פ"ו].

 

בני המשפחה והידידים משולים הם לשמעון במשל הנ"ל הם אמנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו, הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר, אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.

 

תורה ומעשים טובים בלבד, כלשון המשנה באבות, הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד לכיסא הכבוד.

 

רבים מבני האדם אינם מודעים לעומק 'ידידות' זו, ולגודל הישועה שתורה ומעשים טובים מביאים לאדם. זו הסיבה מדוע במשל הוגדרו תורה ומעשים טובים כידידים החלשים ביותר, בעלי הקשרים הרופפים.

 

'איש את קדשיו לא יהיו' – בא להזכירנו וללמדינו מי הם רעינו האמיתיים, אוהבינו ופרקליטינו הנאמנים המוכנים להמליץ טוב בעדינו לפני אדון כל. הם נמצאים אתנו בקביעות 'לו יהיו' – חובתינו היא איפא לטפח ידידות זו להרבות אוהבים כאלה במשך חיינו וליהנות מחברתם כל הימים.

 

כך גם מסתיים הפסוק: 'אשר יתן לכהן' לרמז כי רק מה שינתן לרוחניות יועבר לאפיקים רוחניים 'לו יהיה' זה מה שיוותר לאדם אחרי מאה ועשרים שנים.