לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

עונש הנובע מרחמים | אליעזר היון

הכאתו של המן פורים אינה רק מנהג ילדים הנהנים להשתובב ולהרעיש בשעת המגילה. יש לכך מקור הלכתי בדברי הרמ"א שבשולחן ערוך [סימן תר"צ].

המן הרשע היה גוי עמלקי שחי לפני כ- 2500 שנים. הוא ביקש להשמיד את העם היהודי, וכידוע לא הצליח במזימתו. כזכר לרשעותו אנו מכים בכל פעם ששמו מוזכר. אלא שהתנהגות זו מעט משונה. המצווה להרגו ברורה ומובנת. המן או עמלק הוא מקור הרע, הוא מבקש להשמיד את העם היהודי פיסית ורוחנית. אך מצוות ההכאה לשם מה היא באה? האם זו דרכו של היהודי 'לא לסלוח ולא לשכוח'? להמשיך ולהכות בשמו של מי שניסה להצר לו לעד ולעולמי עולמים?
 
משל האחים
במגילת רות כתוב "ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר ש-די לי מאד". נעמי מכריזה בפני תושבי בית לחם שמעשיה אינם נעימים אלא 'מרים', ולכן 'אל תקראן לי נעמי אלא מרה' לפי שה' המר לי בעבור מעשי המרים. מה הם מעשיה המרים? רש"י בתחילת המגילה מספר כי משפחת אלימלך היתה משפחה אמידה, וכדי לא לפרנס את העניים בימי הרעב בחרו לרדת לחוץ לארץ. התנהגות זו הכעיסה את האלוקים ואלימלך ובניו מתו בנכר.
 
מדוע כה המר לה ה', מדוע לא נסלחו להם עוונותיהם גם אם חטאו? מבאר זאת הגאון מוילנא  על פי משל.
למלך אחד היו שני בנים. יום  אחד קם אחד מהם ורצח את אחיו. כשהגיע הרוצח לפני אביו לבקש מחילה ורחמים אמר לו אביו: אילו היה העונש מגיע לך מצד הדין, כלומר תמורת המעשה הנפשע שעשית, ייתכן שהייתי סולח לך, אולם העונש שיושת עליך, מגיע ממקום של רחמים – הרחמנות שיש לי על בני המת. על רחמנות כזו, לא תעזור בקשת מחילה ולא ייתכן לסלק את המעשה שנעשה. זו כוונתה של נעמי, אילו הייתי מבקשת מחילה עבור מעשה לא ראוי שעשיתי ייתכן שהקב"ה היה סולח לי, אולם במקרה הזה, צערם של העניים אותם הפקירו בני משפחתי - משפחת אלימלך והרחמנות עליהם מונעים את המחילה השלמה והעונש החמור הנובע מכך הוא ארוך ואין סופי.
 
מרדכי מעורר רחמים
בפורים הגיע עם ישראל למצב קשה. לאחר שנהנו מסעודתו של אחשוורוש הרשע, נוצר מצב של הסתר פנים עד שחז"ל מספרים כי הקב"ה רצה להשמיד את עם ישראל. מרדכי הצדיק הבין שהדרך היחידה להציל את העם הוא על ידי עירור רחמים. חזרה בתשובה כבר לא תועיל בסיטואציה קשה זו. הוא אוסף את הילדים הקטנים, צם אתם ביחד שלשה ימים ושלשה לילות, כשאמותיהם בחוץ והם זועקים זעקה גדולה ומרה.
 
אל מול צעקות וזעקות של ילדים הקב"ה לא נשאר אדיש, לבו כביכול נשבר, עד שבחז"ל [מסכת מגילה דף טו] אנו מוצאים ביטוי מטאפורי כי הוא 'לא יכל לישון'.  
מאותה שעה החלה נפילתו של הצורר האגגי. המכות שהחלו לנחות עליו היו פונקציה ישירה של 'עונש הנובע מרחמים'. כעס וגמול שמגיע ממקום של רחמנות על הילדים ועל העם היהודי. לעונש כזה אין גבול. זו הסיבה ששמו של המן מוכה ונמחה עד היום. שכן אילו היה מדובר בעונש המגיע מצד הדין – מצד מעשהו ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנים, היה הדבר נסלח, אולם כעת, שהעונש מגיע ממקום של רחמנות על העם היהודי המוכה והנרדף, הרי שהוא בלתי מוגבל ולעולם הוא לא יפסק.
 
 
[על פי שיחות הרב שמשון פינקוס זצ"ל לחג הפורים] 
 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן