לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

שמחה וששון ליהודים | אליעזר היון

הימים שאחרי מלחמת ששת הימים צרובים בלב הזיכרון הקולקטיבי היהודי כימים של שמחה פורצת גבולות. אופוריה עד אין קץ ואושר אמיתי. הלב התרונן לנוכח הניסים הגלויים שנעשו לעם היושב בציון והמציאות החדשה שנתהוותה בארץ הקדושה: חיל האוויר המצרי הוכחד, שכם וקבר יוסף בידינו. כך גם הר הבית, הכותל המערבי, קבר רחל, ומערת המכפלה. לבו של מי לא חייך באותם ימים.

שני אנשים לא חייכו.

הרב מבריסק שהזכיר כי מי שנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו.

והרבי מסאטמר שפרץ בבכי קורע לב: כה הרבה קרבנות, דם יהודי נשפך כמים. הרוגים, הורים שכולים, אלמנות יתומים, פצועים שישאו את מומיהם לכל החיים – ים של סבל. איך אפשר לשמוח?

 
 
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
 
בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב. ולמרות זאת מרדכי היהודי לא קובע מיד את הימים האלה כימי שמחה ומשתה אלא הוא ממתין לזמן מאוחר יותר – לאחר שהיהודים יכו בשונאיהם. רק אז הוא מכריז על 'ימי משתה ושמחה'. 
 
מדוע המתין מרדכי? מדוע לא קבע מיד את יום החלטת אחשוורוש לטובת היהודים כיום של נס ושמחה לדורות?
 
מסביר הרב אליעזר אשכנזי, כי מרדכי חשש כי על אף שינצחו ישראל במלחמה, ימותו כמה מהם, והשמחה לא תהיה שלמה. מה עם היתומים, האלמנות, הפצועים?
 
רק לאחר שהתברר כי "איש לא עמד בפניהם", ראה מרדכי לקבוע את ימי הפורים כימי משתה ושמחה. שכן הדופק היהודי פועם בלב אחד, והאחדות הישראלית היא מוחלטת. אם יהיו אבדות בנפש, השמחה איננה שלמה.
 
זו הסיבה שימי החנוכה לא נקבעו כימי משתה ושמחה על אף הניצחון המשכנע והמוחלט על היוונים. במלחמה הארוכה ביין ה'זדים' ל'עוסקי תורתך' נהרגו ונפצעו גם כמה מהחשמונאים כדרכה של מלחמה, והשמחה בלב היהודי הקולקטיבי לא היתה שלמה.
 
בנקודה זו ראוי להוסיף את דברי הגמרא במסכת כתובות המציינת כי כאשר מכניסים תינוק בבריתו של אברהם אבינו לא מוסיפים בברכת המזון –כמו בסעודת נישואין- את המילים 'שהשמחה במעונו', מפני שיש יהודי אחד במקום ששמחתו אינה שלמה – התינוק המתייסר בפצע הברית.
 
משלוח המנות איש לרעהו בחג הפורים מסמל בדיוק את התפיסה הזו: השמחה היהודית בפורים איננה שלמה, עד שיהיו כל ישראל שמחים ומאושרים באהבה ובאחווה כאיש אחד בלב אחד.
 
[מעובד על פי מעיין המועד עמוד תי]
 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן