תשובה זה קל? | שרה לב

 כל שנה כשבא אלול היה יהודה'לה מודה בינו לבינו, שאת אלול הוא מחבב אפילו פחות מאשר את תמוז ואב.
 

גם תמוז ואב היו גרועים, עם בין המצרים וכל הכובד החם והמעיק שלהם, עם החורבן ועם האבלות שאמורה למלא את הלב, ועם המנהגים המגבילים, שלא עצם קיומם הפריע לו כמו התזכורת המתמדת שהדהדה מתוכם, שבעצם הוא סתם עושה אותם. סתם. כל כולו היה מעדיף לא לעשות מזה כלום. לא שביקש, חלילה, להתנתק מקיום התורה והמצוות ולהיות משהו אחר במקום בחור חרדי, באמת לא, הוא רק היה רוצה שבתורה ובמצוות לא יהיה את הכובד המעיק הזה שקוראים לו בין המצרים.
 
וכמובן, שלא יהיה גם את אלול.
 
אלול עם הכבשים והסימנים על הגב. אלול עם האבא המוטל גוסס במיטה ובקול ניחר קורא לבנו לבוא לבקר אותו ביקור אחרון שלפני המוות, אבל אצל הבן תפוס הקו, הוא לא שם לב שהזמן גורלי, פשוט לא עולה בדעתו שאבא חולה, והוא מדבר בטלפון על שטויות כמו תמיד. לא דברים רעים או אסורים, סתם דברים... עד שאבא מת. והוא מפסיד את השיחה הגורלית.
 
אלול עם הרכבת שמחמיצים כי ישנים, אלול עם ההזדמנויות המדהימות שלא חוזרות. אלול עם הקבלות שצריך לקבל וחשבון הנפש שצריך לערוך, והחרטה (אבל שתהיה אמיתית!) ועזיבת החטא, והקבלה לעתיד והאריה השואג. מי לא יירא?
 
יהודה'לה. הוא. אין לו יראה (אמיתית), ולא חרטה, ולא חרדה. כלום. אין לו בכלל כוח. הכל כל כך כבד עליו, והוא פשוט קטן מדי. אלול עושה אותו יותר ויותר קטן, עד שמעשרים ושתיים שנותיו, מדמותו התמירה, מתפיסתו החריפה, מידיעותיו הרחבות וממזגו החביב לא נותר כלום. אי אפשר לראות אותו בכלל. מן נקודה זעירה עגולה וסתמית, אולי כמו גרגר אחד של פרג שנשר מהחלה של שבת אל קצה השולחן ונשאר תקוע מתחת למלחייה. משהו כזה.
 
שנים אחר כך תהה יהודה'לה על שדבר זעיר כמו נקודה של פרג, הצליח לחוש כאב כל כך גדול. איך מי שלא הרגיש, הרגיש את זה בעוצמה נוראה כזאת?
 
יהודה'לה פתח ספרים של אלול וקרא בהם מתוך רצון אמיתי לקחת חלק. לזכות להתעוררות, לעשות מה שצריך איך שכתוב. הוא קרא והבין ואפילו ידע להסביר את הרעיונות לעומקם. אבל מה הקשר אליו?
 
הכל נכתב לפי סדר ודרך ושיטה. דבר ראשון מקדישים זמן. בצורה קבועה ומסודרת. יושבים, מתבוננים, בוחנים, מעיינים בחומר החטא ובעומק הדין. ואז הלב מתעורר, ואז עושים תשובה. תשובה שלימה. "עד שיעיד עליו יודע התעלומות". עליו לעולם לא יוכלו להעיד. הוא יודע. הוא מכיר את עצמו.

מגיל 10 היה לו פנקס כתום עם קבלות. בסוף חשוון הוא כבר לא זכר מה היה כתוב בפנקס, בסוף כסלו הוא כבר לא ידע איפה מונח הפנקס, ואם בניסן הוא מצא אותו במסגרת הניקיון היסודי, קמוט ומבויש מתחת לקופסא של האג'ואים, הוא לא העיז לפתוח אפילו ולקרוא מה כתוב בו. אוי איך הסמיק כשנזכר בהחלטיות שלו. אוי איך התבייש.

אלול תמיד היה מבייש אותו. הוא ידע, ויודע התעלומות ידע הרבה יותר טוב ממנו, שהוא לא מהסוג שמתמיד, לא מהסוג שמצליח לעשות את מה שצריך איך שצריך. אחרי כמה שנים שבהן ניסה באמת, בכנות, ועם כל הרצון הטוב, באו שנים שבהן ניסה כי אלול, כשהוא אוטם את אוזניו לקול הפנימי שהביט ברשימות שלו בלגלוג משועשע. "על מי אתה בעצם עובד, יהודה'לה? שוב אתה עושה הצגה?"

אחר כך הוא הפסיק גם לנסות. אבל זה קרה רק שנים מאוחר יותר.
 
יהודה'לה שאל את עצמו לפעמים מה חשים אחרים. הוא לא האמין שחבריו ידעו בדיוק על מה מדובר, הם כנראה קיבלו את אלול בפשטות ובלי פקפוק, עם הרצינות וההתחדשות ועם ההתנערות מאבק הקיץ, והיה להם טוב.
אבל האמת המתוארת בספרים היתה כל כך הרבה יותר גדולה, ויהודה התגעגע לגעת בה, נכסף ממש. היא היתה פרושה אי שם, הרחק הרחק בשמיים מעליו, והוא היה קטן כל כך. גרגר זעיר של פרג, משעמם ושולי וחסר משמעות עד אין סוף.
 
***
 
"אבא", מרדכי שלו נשא אליו זוג עיניים גדולות. "המלמד סיפר לנו היום משל, ואמר שכל אבא יסביר לבן שלו בבית את הנמשל. זה קשור לחודש אלול".
"כן", ר' יהודה בלע את הגוש שקפץ לגרונו.
"זה משל על מלך שהכניס את אחד העבדים שלו לחדר האוצרות ונתן לו שק. הוא הרשה לו למלא כמה שהוא ירצה. אבל העבד היה עייף, אז הוא עשה לו מהשק מזרון, ונרדם עליו וישן וישן עד שתקיעת החצוצרה העירה אותו, ואז באו העבדים האחרים ולקחו אותו משם בלי שהוא אסף בעצם כלום. זה המשל. יכול להיות שהנמשל זה שהעבד היה רגיל תמיד לעבוד אצל המלך, ולכן הוא היה נורא עייף?"
ר' יהודה תופף באצבעותיו על קצה השולחן. "נכון. הוא היה עייף ולכן הוא נרדם כי מי שלא עייף לא נרדם".
"יופי! אז ידעתי לבד, אבא", פתח מרדכי את מחברתו, ובשאלה שתיים כתב באותיות מסולסלות: 'נמשל' ושרבט את הגיגיו.
ר' יהודה ידע שמחר יקיץ הקץ על תמימותו של בנו והמלמד יסביר לו ברחבה שהוא טועה. שהעבד לא היה סתם עייף - הוא היה בעיקר טיפש. הוא החמיץ את שעת הכושר, האוצרות הקיפו אותו והוא לא ליקט מהם לעצמו. הוא יצא בידיים ריקות למרות כל מה שיכול היה לקחת - בגלל עצלותו שלו עצמו.
בצהריים שלמחרת שב מרדכי הביתה ובחש בצלחת המרק. "למה האנשים במשלים כל כך טיפשים?" הוא שאל את אביו.
"אין לי מושג, מרדכי", הודה ר' יהודה בכנות. ומחשבה קטנה, בת קול מפעם, חלפה בתוכו להרף עין. ולמה האנשים בנמשלים הם גם כן כאלה?
 
***
 
הוא למד. הוא עבד. הוא היה גבאי בית הכנסת והיה איש מכניס אורחים. שולחן שבת שלהם היה תמיד פתוח בפני עולות חדשות או תלמידים מן הישיבה שחיפשו להם מקום. ה' לא ניסה אותו בניסיונות קשים. קצת עייפות, קצת כאבי  גב, שמונה-תשעה קילוגרמים מיותרים שנדבקו אליו בעקשנות, ורגעים של כאב חזק, כמו חור בתוך הלב, שתקפו אותו לעיתים רחוקות ועשו אותו כאוב ואומלל וחסר אונים במידה מבהילה.
"שוב יש לי מיגרנה", היה אומר ונכנס לחדר חשוך. שם בכה.
 
באמצע אב נפטרה גברת ולדנברג, ואשתו הזדעזעה. חצי שנה ניהלו היא ונשות השכונה את פרויקט העזרה הגדול למשפחת ולדנברג, ואת מבצע איסוף הזכויות, פרקי התהילים והקבלות החיוביות לטובת האם החולה.
ההשתתפות במצבה והמאמצים הפיזיים והרוחניים מילאו את הכל, אבל בוקר אחד אמרה תמר הכחושה: "זהו, נגמר, עכשיו אני הולכת הביתה", ועצמה את עיניה.
משפחת ולדנברג נותרה מיותמת, ובמידה רבה גם השכונה כולה.
משהו עמוק ומטלטל עבר על ציפי, אשתו של ר' יהודה. היא השתתפה בשני ערבי התעוררות וחזרה מהם בעיניים אדומות. טון דיבורה נעשה רך יותר, מהורהר יותר, והילדים היו מפסיקים את עצמם באמצע המשפט ומנענעים אותה: "אמא, את בכלל מקשיבה? למה את מסתכלת דרך החלון? הציור שלי פה, זה ברווז, את רואה? וזה בית".
יהודה הבין. גם הוא איבד חברותא לפני חמש שנים. זה יעבור, חשב. גם לו זה עבר.
כשהגיע ראש חודש אלול, ביקשה ציפי מיהודה, שלעילוי נשמת תמר, ובכלל - לעילוי נשמתם של שניהם, כי גם להם לא יזיק להתעלות קצת - יקבעו איזה זמן ללימוד קבוע. לא את הלכות שמירת הלשון, שאותן כבר גמרו פעמיים, אלא משהו אחר. משהו שקשור לתשובה.
בעשר בלילה, במרפסת הפתוחה, הם ישבו עם הספרים שהכינה ציפי מראש. יהודה בלע את הגוש בגרונו וקרא. אחר כך האזין. "עד שיעיד עליו יודע תעלומות".
"אני לא יודעת", אמרה ציפי אחרי זמן מה, "אני לא בדיוק מבינה. ואני גם מרגישה שאין לי מקום בפנים. אולי אני לא מרוכזת. בוא ניסע לכותל".
יהודה נסע בשתיקה והניח לציפי למחוט את עיניה מפעם לפעם. שוב תקפו עליה הרהורים על פטירת חברתה, והוא - אותו תקפו הרהורים אחרים.
את הצעדים האחרונים אל הכותל עשה כמעט בריצה. החושך היה פרטי ושקט ומחכה כאילו לו במיוחד. הוא השעין את פניו אל הכותל וכל הכאב מאז גיל 10, עם הקבלות המקומטות והכבשים, פרץ החוצה.
הוא בכלל לא חיפש מילים, לא היה לו מה להגיד. לא היה לו מה לבקש, לא היה לו מה להסביר. היה לו גוש כזה בפנים, גדול יותר מאבן של כותל.
איך יכול גרגר של פרג לשאת עליו אבן כזאת, ובינתיים להמשיך לחיות.
 
***
 
הדבר היחידי שנשאר מתמר בבית שלהם, היה הכותל של יהודה'לה.
מאז אותו לילה, נכרתה ברית בנפשו. בכל שעות היממה כבר הכיר את הכותל וידע את מראהו, אבל תמיד העדיף את החושך העמוק, את השעות השקטות, הכי אמיתיות.
"הכי מפחידות", התלוננה ציפי.
אבל יהודה'לה אמר: "את לא מרגישה שהמיגרנות עברו לי?" והתמיד בנסיעותיו, פעם בשבוע לפחות.
היה מתפלל ואומר תהילים, מזכיר שמות של חולים, מנצל את הזמן להשקטה פנימית ולהתבוננות במה שממלא אותו. לאט לאט התגבשה אצלו מן דרך פעולה מיוחדת, פרטית, שלא למד אותה מאיש.
היה יושב וסוקר את חייו. היכן הוא בלימוד, מה קורה בעבודה, מה מצב הילדים, מה קורה בינו לבין ציפי, במה עסוקה רוחו שלו.. המחשבות לבשו צורת מילים, והמילים נלחשו בשקט, בביישנות, באמון הולך ורב.
 
לילה אחד אחר חצות פנה אליו ר' חיים. "תזכירו גם אותי בתפילות שלכם", ביקש מיהודה'לה, "זוגתי שתאריך ימים עוברת ניתוח לב ביום רביעי. נעכא בת שושנה, לאריכות ימים".
אם היתה ניתקת לבנה ממקומה שבחומה, לא היה יהודה'לה נדהם יותר. בלי מחשבה העיף מבט לאחור, לראות למי באמת פנה ר' חיים.
האיש הישיש הביט ישר אליו, עמוק לתוך תוכו, ואמר: "מכם אני מבקש, ר' ייד. שתתפללו עלי, במטותא".
"בטח, בודאי, אבל אני לא יודע בכלל.. אולי הרב מחליף אותי במישהו", סומק לוהט הציף אותו.
"למה צריך להחליף אותך במישהו?" חיוך עלה על פני הישיש הצדיק אבל לא נגע בעיניו. הן הביטו עמוק ועוד יותר עמוק, כאילו היה בו, ביהודה, איזה 'צריך עיון' מיוחד.
"כי - " ניסה יהודה לומר והשתתק.
אנשים הקיפו אותם בטבעת שהלכה והתעבתה. ר' חיים היה צדיק גדול, ואנשים ידעו לספר שכל ברכותיו מתקיימות. יהודה מעולם לא ביקש את ברכותיו, אבל כל אימת שפגש בו, היה מקרב את כיסאו מאחור ככל שיכול, ומקשיב כל כולו. היתה לר' חיים קביעות של 'שיר השירים', והמתק שלו צבט ביהודה'לה צביטה עזה כמוות.
"יבוא עימנו לאחר התפילה", אמר ר' חיים ועיניו עודן מפלחות את קרביו, "יש שיעור בבית הכנסת. ושידע לו, ר' ייד, כולנו כצאן תעינו".
 
***
 
ר' חיים פסע וסביבו כמניין מקורבים מחרישים ביראת כבוד.
יהודה'לה הלך אחרון, בוש כולו. לפני שהחלה תפילת ותיקין בכותל, נסע הביתה כדי לקחת את התפילין ולהשאיר לציפי פתק, אבל חריקת הדלת העירה אותה והיא נתנה בו מבט ומיד שאלה, "מה קרה?"
"ר' חיים - הצדיק מהכותל - אמר לי להישאר לוותיקין ולבוא אליו אחר כך לשיעור. אגיע בבוקר, אז אל תדאגי".
"אה, אני לא דואגת אפילו קצת", אמרה ציפי, "אבל תכוון בלימוד לזכות תמר בת משה חיים, עכשיו היארצייט שלה. ויהודה'לה - "
"מה?"
"עוד שבועיים אלול".
 
עוד שבועיים אלול, חשב יהודה'לה כשהזדנב בסוף שיירת המלווים. בית הכנסת הקטן היה ישן ונמוך כרכוב, וחללו דחוס. בחוץ עמדה צינה של טרם סתיו וטוב היה ליהודה'לה למצוא מפלט ולהצטנע על ספסל אחורי, בפינה.
 
"אלול", אמר ר' חיים, "איי.. איי.. אלול.. חודש הרחמים... חודש התשובה מאהבה.. איי, זיסער אלול, טייערע אלול... קול דודי דופק, פתחי לי, אחותי.. אף על פי ששכחת, אחותי את... אף על פי שרחקת, רעייתי את... אף על פי שברחת, תמתי את.. איי.."
 
"ר' ייד", פנה ר' חיים ויהודה'לה נבהל ממקומו, "כל כך קל לעשות תשובה.. לאין שיעור קל יותר מכל מעשה בגשמיות. כמה קשה עובד אדם לפרנסתו, להקמת ביתו, למילוי חובתו, והנה התשובה קלה לגמרי...
מהי תשובה? לשוב למקום שניטלת ממנו.
לזכור מה אתה רוצה באמת, מה אתה מחפש, אחר מה אתה מתגעגע... להיות עוד הפעם בן של מלך, לבקש סליחה בעד המחשבה כאילו הוא, ר' ייד, אינו שייך אצל הריבונו של עולם. והלא אבא שלו מבקש ממנו לבוא. אבא שלו בא עד אליו לרפא אותו, לחדש בו את כוח הנשמה... הוא לא צריך לעשות הרבה, רק להיות כבן אצל אביו... רחמי ה' כבר התגלו אצל גרועים ממנו, על חלשים ממנו גם כן.  כולנו כצאן תעינו, ר' ייד, עכשיו, עד שבא הרועה לבקשנו, נימלט מפניו? איי.."
 
שקט השתרר ויהודה'לה הרגיש איך כל אבריו נמסים ולא נותר מכל כולו אלא אוזן גדולה, לב רוטט וגלים של כאב חזק.
 
"תשובה זה קל? תשובה זה קשה מאוד", שמע את עצמו מתייפח כמעט, "יפתח הרב בראשונים, יקרא מה כתוב בספרים.. צריך לקבל קבלות לעתיד ולהחזיק בהן... לערוך את חשבון הנפש.. אני אין לי נפש ברורה, איני יודע איך עושים חשבון. אצלי הכל מעורבב ומרוסק ואין לי מושג כמה רע יש בי, כיצד להתבונן בו"...
 "מוטב להתבונן בטוב", אמר ר' חיים, "הרע הוא כמו חושך בנפשו. מחפש אדם אבדתו בחושך ואינו מוצא, מה עושה? מגשש אחר מתג של אור. יאיר כבודו את לבו, יגרש קצת את האפילה, ואז יגלה את אמת אהבתו".
 
"לא", אמר יהודה, "לא, לא, לא. הרב טועה בי. הרב לא יודע את האמת. יודע כבודו כמה שנים עברו עלי בלא שבכלל עשיתי תשובה?"
"זאת אינני יכול לדעת", השיב ר' חיים בנחת, "אבל יכול אני לשער כמה שנים הוא כבר מיצר על כך. מאז היה ילד, סבורני, ילד רך בן עשר, אולי"...
 
יהודה חפן את פניו בידיו וזרם דמעות פרץ מעיניו בכוח.
 
"גם עם ישראל כבר לא יודע לעשות הרבה, ואינו מזכיר בצורתו את מה שכתוב בספרים... ואף על פי כן קרוב קץ גאולתו היום יותר משהיה אי פעם. איך? למה? רק מפני שמתגעגעים אנו. רק מפני שמתייסרים אנו, שהרי לא כך היינו רוצים להראות. מן הכיסופים שלנו בונה ריבונו של עולם את קודש היכלו, ובלבד שלא נאמר נואש, ר' ייד, רק שלא נאמר נואש".