חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשי אבותי [ילקוט שמעוני ואתחנן].
על אף משמעותו הברורה והפשוטה של מאמר חז"ל זה, צריכים אנו עדיין להבין: מדוע חייב אדם 'לומר', מדוע לא בפשיטות 'חייב אדם להגיע למעשי אבותיו'. השאיפה, וההנעה לנגוע במעשים של אבותינו היא דבר חיובי כמובן, אך האם היא אינה אלא אמצעי לכאורה, מדוע לא מודגשת המטרה עצמה?
"חייב אדם לומר"
לומר למי?
לעצמו כמובן.
אך מדוע ה"לומר"? הלא אם הוא הוא אומר, מסתבר שהוא כבר מודע לדבר, מפני מה הוא צריך אם כן 'לומר' זאת?
מסתבר, כי משמעות ה'לומר' כאן במאמר חז"ל, אינו כדי לגלות, או לחשוף איזושהיא תכונה. ה'אמירה' לעצמך באה לתבוע, להמריץ, והיא עצמה המטרה והדרך להגיע אל מעשי האבות. שכן רק אם ייסר האדם את נפשו, ילמד מוסר, יתבע, ימריץ, ישפיע, ויעודד את עצמו, יוכל הוא להתגבר על כל המפריעים הומסומים המונעים ממנו להגיע אל הדרך הנכונה.
בלי ה'לומר', כלומר בלי הדרבון העצמי, השאיפה, ולימוד המוסר, לעולם לא יוכל אדם להגיע אכן למעשי אבותיו. האמירה איפא היא אולי אמצעי, אך היא גם מטרה וחלק אורגני ובלתי נפרד מהדרך העולה בית אל.
ועל כך כבר אמר החכם מכל אדם במשלי: "החזק במוסר אל תרף, נצרה כי הא חייך".
[על פי ברכת מרדכי, ירח האיתנים, עמוד שמ]