לא לדבר עם אשתך? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרק  א, משנה ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה.

באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו.

מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גהינם.

לא לדבר עם אשתך?

משנה זו זכתה לפרשנויות ולהתייחסויות רבות לאורך הדורות. בין הגישות הרבות, היו שראו בדברי יוסי בן יוחנן אמירה אנטי פמיניסטית, כאילו שיחה עם האשה הינו דבר שלילי, שכן היא עשויה להמיט אסון על האדם – סופו יורש גהינם.

האמנם?

האם ניתן לקבל את דברי יוסי בן יוחנן שאין לשוחח רבות עם האשה כפשוטם? עם מי ישוחח האדם אם לא עם אשתו? מי האיש הקרוב ביותר לאדם מלבד רעייתו עצמו ובשרו? האם ייתכן שיוסי מבקש מאדם להגיע לביתו עדי ערב ולקיים שיחה קורקטית וקצרה עם רעייתו שהמתינה לו כל העת?

בפירושי רבי נחמן ורבי נתן מברסלב על מסכת אבות, מצאתי ראייה מעניינת, ששופכת אור על השיחה עם האשה עליה דיבר יוסי.

מדובר, אומר רבי נחמן, באדם שרוצה לספר לבת זוגו פגמים ומעשים שליליים אותם עשה בעבר. אני מרגיש, כך אמרו אנשים לעצמם מאז ראשית ההיסטוריה, כי הקשר בינינו כל כך חזק, שאני יכול לספר לה הכל על עצמי, והיא, לא רק שלא תוכיח ותכעס, אלא להיפך תקבל אותי כפי שאני, ותאהב אותי עוד יותר.

אז זהו שלא.

אשה כמו כל חבר, עשויה לרכוש כבוד ואהבה לאדם, אך כאשר היא שומעת על מעשים קשים והרגלים רעים שהיו נחלתו בעבר, היא לא מסוגלת להתעלם מהם. ייתכן שכעת היא תנחם את אהובה כי הכל כשורה, וכי היא מקבלת אותו כפי שהוא, אך בחיכוך הראשון שיתגלע ביניהם היא תזכור היטיב את פגמיו עליהם הודה בעצמו, ואלו יעמדו לו לרועץ. היא בפשטות לא יכולה להתעלם מהם.

הטעות הזו, של שפיכת הלב וגילוי סודות ומעשים לא ראויים לפני אדם קרוב, נובעת מחולשתו של הרגע. האדם סבור כי היופי, והאהבה הטהורה השוררת בינו לבין בת זוגו באותו שעה תעמוד לנצח, וכל מכשול או גילוי לא יוכלו לה.

זו כמובן טעות גסה. בחיים בין בני זוג, יש גם רגעים אפורים, קשים, ובלתי נעימים, ואין כל צורך להותיר אצל בת הזוג משקעים וגילויים על חסרונות ומנהגים מגונים.

זו הסיבה שלא ירבה אדם שיחה עם האשה, כלומר 'לא ירבה' במשמעות של אי הרחבה השיחה למקומות לא נחוצים.

זהו באשתו, וקל וחומר באשת חבירו.

אבל מדוע שיחה עם אשת חבירו גרועה יותר? הלא לכאורה, אצל אשת החבר, הגילויים על המידות המגונות והמעשים הרעים אינם רלוונטיים עבורו, עבור הקשר הזוגי שלא קיים ביניהם?

כאשר אדם משוחח עם אשה, והוא שופך את ליבה בפניו, הוא חש שקשר מיוחד נוצר בינו לבינה. עוררות רגשית גבוהה אצל אדם עשויה בקלות להיות מוסטת למושאי אהבה שונים, שכן האדם שחש את העוררות מפרש [מייחס] בטעות את הסימנים הללו כמשיכה או תשוקה לאובייקט שנקרה בפניו.

בפסיכולוגיה החברתית מפורסם ניסוי המכונה 'ניסוי הגשר'. במהלך הניסוי התבקשו גברים לעבור על גשר צר, ארוך, ומתנדנד. בסופו של הגשר עמדה נסיינית שבקשה מהם לספר משהו. הגברים שאתם שוחחה מיד כאשר ירדו מהגשר סיפרו סיפורים שבאמצעותם ניסו ליצור קשר עם אותה נסיינית. הם גם ביקשו ליצור אתה קשר מאוחר יותר. הגברים שנשאלו זמן מה לאחר שירדו מהגשר [או שהלכו על גשר רחב וקצר] סיפרו סיפורים ניטרליים. ההסבר לתופעה נעוץ לדעת החוקרים בעובדה שהגברים שנשאלו מיד כשירדו מהגשר חשו עוררות פיזיולוגית עקב ההימצאות על הגשר המפחיד. את העוררות הזו הם פירשו כמשיכה או אהבה לנסיינית. הגברים שנשאלו לאחר זמן, או שהתבקשו לעבור על גשר קצר ורחב לא חשו כל עוררות פיזיולוגית ולכן גם לא פירשו אותה כפי שפירשו אותה הקבוצה הראשונה [ראה 'פסיכולוגיה חברתית', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 75-77]. 

כאשר אדם שופך את ליבו בפני אשת רעהו ומספר לה על דברים אישיים שאירעו עמו בעבר, הוא חש עוררות רגשית גבוהה מטבע הדברים, ככלות הכל הוא מוציא מליבו דברים כמוסים ובלתי נעימים, ומכאן הסטת הרגש על ידו למושא האהבה הקרוב – כלומר אשת החבר - קרובה מאד.

הוא עלול לזהות בה – בטעות - מושא אהבה מופלא, והוא יחוש צורך עז לייצר חיבור בינו לבינה. בינו לבין אשת איש.

זהו חיבור לא בריא ומסוכן כמובן.

באשתו אמרו, קל וחמור באשת חבירו.