מספרת הגמרא במסכת ברכות:
רבי זירא חלש ליבו מרוב תלמודו.
אמר: כיוון שאי אפשר לי לעסוק בתורה, אשב בפתח בית המדרש ואקום בפני תלמידי חכמים ובכך אזכה לשכר.
יצא רבי נתן בן טובי מבית המדרש ורבי זירא שאלו: מי אמר היום בבית המדרש כי הלכה [בעניין מסויים] כרבי יהודה?
השיב לו רבי נתן שבבית המדרש הובאה דווקא באותו יום הלכה בשם רבי יוחנן ושלא כרבי יהודה באותו עניין.
שאל אותו רבי זירא: רבי יוחנן הוא בעל השמועה הזו?
השיב לו רבי זירא: כן, רבי יוחנן הוא בעל השמועה.
תנא מיניה ארבעים זימנין – כלומר רבי זירא חזר על העובדה הזו – שרבי יוחנן הוא בעל השמועה ארבעים פעמים – על אף שאת תוכנה של השמועה ידע, וכל מה שנתחדש לו היה ייחוסה לרבי יוחנן [ברכות כח].
הרב בייפוס העיר על הסיפור הזה שתי הערות: מדוע ציין רבי זירא את קבלת השכר על קימה בפני תלמידי חכמים? האם רבי זירא היה עושה מצוות על מנת לקבל שכר?
ועוד, כיצד הצליח רבי זירא לחזור 40 פעמים על מה ששמע מרבי נתן כי רבי יוחנן אמר הלכה מסויימת, הלא רק קודם לכן צויין כי 'ליבו חלש' מן התלמוד, אז 40 פעמים?
רבי זירא חלש מלימודו האינטנסיבי והוא חייב לנוח. היכן מבקש רבי זירא לנוח? בפתחו של בית המדרש. למה? האם מלון מפנק לא היה הולם יותר את הנסיבות? נדמה כי ברור שרבי זירא הלמדן, אוהב התורה, לא היה מסוגל לנוח בבית מלון כשהוא יושב בטל על כיסא נח במרפסת מול הים. ישיבה כזו היתה מרעה לו פיזית, ולא היה לה כל ערך. רבי זירא הבין זאת, והאפשרות כלל לא עמדה על הפרק.
יחד עם זאת, ישיבה-רביצה על פתח בית המדרש ללא מעש גם לא מצאה חן בעיני רבי זירא שלא היה מסוגל לשבת ללא מעש. מלבד העניין הרוחני-סגולי המיוחס ללימוד תורה, והחשיבות שהעניק בוודאי רבי זירא לכל רגע בעולם המעשה, ייתכן גם שרבי זירא באישיותו לא היתה מסוגל לקבל חוסר פעילות, וחוסר תוחלת. ישיבה על פתח בית מדרש ללא לימוד ועיון אין בה כל תועלת, והיא קשה לו מנטלית.
זו הסיבה שרבי זירא אמר כי הוא ישב בפתח בית המדרש ויקום בפני החכמים כדי לקבל שכר. לא מפני שהוא היה חפץ בשכר, אלא כי השכר היה סוג של תוחלת, של תפוקה עבורו, רוחנית, וכאמור אולי גם מנטלית.
כאשר יוצא רבי נתן שואל אותו רבי זירא: מי אמר את ההלכה משמו של רבי יהודה. כלומר רבי זירא לא נכנס אתו לפלפולי הלכה, מאחר שהוא מודע למצב בריאותו.
במקום זה הוא מבקש ללמוד באופן מינורי: מי אמר מה. רבי נתן מתקן אותו [ייתכן שרבי זירא אכן לא ידע את זהות אומר ההלכה, ואפשר כי הוא טעה בכך מחמת חולשתו], ורבי זירא מבקש לאמת את הייחוס של ההלכה לרבי יוחנן.
כאשר רבי נתן אישר לו כי רבי יוחנן הוא בעל השמועה, הבין רבי זירא לחדוותו כי הוא למד משהו חדש, וכי ישיבתו במקום לא היתה לריק. מלבד השכר שבקימה לפני תלמידי חכמים, 'הרוויח' הרב דבר מה נוסף: ייחוס ההלכה המדוייק. רבי זירא חושש לאבד את הידיעה היקרה הזו [ייתכן כי הוא חשש לכך גם מפאת חולשתו] והוא חוזר על כך שוב ושוב, לא פחות מ-40 פעמים.