לפני למעלה ממאתיים שנים חי יהודי שהתפרסם בכל קצוות הארץ, מאז ועד היום, בתואר 'הגאון מוילנא'.
צדיק היה האיש ופרוש. שקוע כל כולו בתורה ובעשיית מצוות, נתון בגלות עצמית במשך שנים ארוכות, כשהוא מקפיד שלא לישון יותר משעתיים בלילה וגם זאת לא ברציפות.
לא מעט מעשים ונפלאות מסופרים אודות גאונותו וצדקותו, אך מפירוש אותו הגה בגיל צעיר במיוחד ניתן ללמוד ארחות חיים, ומוסר כיצד יש להתנהג.
היה זה כאשר היה הגאון מוילנא ילד כבן 7. לעיר וילנא הגיע אחד מגאוני ישראל בעל 'השאגת אריה' שכיהן כרבה של מץ.
שמו של העילוי הצעיר הגיע אל אזניו והוא פגש בו וביקש להקשות בפניו:
הגמרא במסכת פסחים מספרת שחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם על קדושת ה' לאחר שעשו בעצמם קל וחומר מן הצפרדעים: ומה הצפרדעים, שאינם מצווים על קדושת ה' נכנסו בתנורים הרותחים ומסרו את נפשם, אנו שמצווים על קדושת ה' בוודאי שנמסור את עצמנו.
ולכאורה קשה: הלא הצפרדעים צוו בפירוש להיכנס גם אל התנורים כמו שכתוב בתורה שנאמר להם לעלות ולבא "בביתך, ובחדר משכבך, ועל מיטתך, ובתנוריך"?
השיב הילד מיד: נאמר אמנם לצפרדעים ציווי כללי למלאות את כל מצרים בכל מקום אפשרי, בבתים, במיטות ובתנורים, אלא שכל צפרדע יכלה לומר לחברתה, לכי את לתנור, אני כבר אמלא את חלקי במיטה, במרפסת, בחדר האורחים.
הצפרדעים לא נהגו כן וקפצו כל אחת בעצמה אל התנורים מבלי לשלוח את החברה. מכאן נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר.
בפירוש הקצר והנאה הזה יש מוסר השכל גדול.
לאנשים יש נטייה 'לנדב' את הזולת למעשים טובים, צדקות, וגמילות חסדים.
"חייבים לסייע לאשה המסכנה הזו" אומר אדם לעצמו, וכבר הוא מגייס מספר חברים, ומותיר בידיהם את המלאכה. הוא אמנם הגה את הרעיון אך ההשתתפות שלו עצמו, כמעט ולא קיימת.
"זה לא בסדר מה שעושים לאיש הזה במפעל", מדברים העובדים אחד עם השני כשהם נתקלים בשחיתות במקום עבודתם. הם מדברים אבל הם לא מוכנים לעשות כלום. איש לא רוצה לסכן את מקום עבודתו, ולהתלונן.
לתופעה הזו בעברית סלנגית קוראים 'מצקצקי הלשון'.
"זה לא בסדר", "זו שחיתות", "אי אפשר להמשיך כך", אומרים המצקצקים לעצמם וכמובן.. מצקצקים בלשון. יותר מזה הם לא עושים. שמישהו אחר יעשה. מה זה קשור אלינו.