הגר"ש שבדרון זצ"ל מספר בספר שאל אביך [צוטט ב'לקח טוב'] את המעשה המרטיט והמיוחד ששמע מפי אדם שלמד בצעירותו בישיבתו המהוללה של החפץ חיים בראדין.
נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו בליל שבת קדש בין קבלת שבת לתפילת ערבית. לשיחה זו היו מתקבצים ובאים כעשרים וחמישה מבין בחורי מישיבה.
והנה פעם אחת אמר החפץ חיים לבחורים שבאו לשיחה, שיש לו סוד אשר הוא חפץ לגלותו להם, אך אין הוא יכול לאומרו סתם כך בשיחה הרגילה, אי לזאת הוא מבקשם לחזור ולסור אליו בשעה שלש לפנות בוקר, ואז יגלה להם את סודו.
כיון ששמעו התלמידים שהחפץ חיים מתכונן לגלות באזניהם סוד, מיד עברה הידיעה בקרב כל בני הישיבה.
מבני הישיבה התפשטה הידיעה לבעלי בתים תושבי המקום, ותהום כל העיר ראדין, חלק מהבחורים לא עלו באותו לילה על יצועיהם ונשארו ערים כל אותו הלילה, אחרים בקשו שיעירו אותם בשעה היעודה.
בשעה שלש לפנות בוקר התמלאו ביתו של החפץ חיים וכל החצר שמסביבו בהמון אדם עד אפס מקום. הכל בקשו לשמוע את סודו של החפץ חיים.
ואז פתח הסבא קדישא את פיו ואמר בלשון קדשו: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", כאן עצר את דבורו ותרגם כל מלה לאידיש. כך עשה גם כשהמשיך וציטט: "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".
"ולהחזירה בי, ולהחזירה בי". כולם עמדו בדריכות ושמעו את הדברים יוצאים מפי כהן גדול ולא הבינו מה כוונתו. הרי פסוקים אלה אומר כל איש ישראל בבוקרו של כל יום מימי חייו, מה איפוא החידוש שבהשמעת הדברים? מה פשר ההדגשה 'ולהחזירה בי'?
לאחר הפסקה קלה המשיך החפץ חיים וגילה את סודו: לא נאמר כאן 'אתה עתיד ליטלה ממני ולהחזיר לי נשמה', אלא 'להחזירה בי' במפיק ה"א נאמר כאן. משמעות הדבר, שאותה נשמה שתינטל מהאדם בסוף ימיו, אותה נשמה עצמה תוחזר לו לעתיד לבוא, באותו מצב שנלקחה ממנו היא תוחזר.
אם טהורה היא, היא תחזור טהורה אבל אם לא השלימה הנשמה את ייעודה היא תחזור פגומה. אם היא תהיה קרועה תוחזר לאדם קרועה.
אוי ואבוי, זעק החפץ חיים, 'ולהחזירה' עם מפיק ה"א, אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני כך תחזיר לי - נשמה פגומה נשמה קרועה!!
סיים החפץ חיים ואמר מצפים אנו לתחיית המתים, אבל עלינו לזכור שילבישו בנו אותן הנשמות, אויה לנו, מה גדול הביזיון, כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו אהרן הכהן, האבות הקדושים כל התנאים והאמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה הפגומה שלי. אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", חזר ושינן, ושוב הדגיש, אותה נשמה שנוטלים אותה מחזירים, משגמר לומר זאת נשתתק.
זה היה הסוד של החפץ חיים.