אלו החיים | אסתר ניסן
"נמאס לי..."את המשפט המקורי הנ"ל שפכה באוזניי שושי, חברתי וידידתי היקרה, באחת משיחות הטלפון הפורקות שלנו.
אתן רוצות לדעת מהי שיחה פורקת?
שיחה פורקת היא שיחה שבעקבותיה חשים פורקן ללב ומרגוע לנפש.
כי הרי כולנו חיים כל הזמן בלחץ של זמן ושל הספקים. לאחת עבודה תובענית (או שמא טובענית?) לשנייה משפחה גדולה ברוך השם, השלישית אחרי לידה והרביעית עוברת דירה. והאמת היא שלא צריך שיקרה חלילה משהו חריג. רק לצלוח את היום-יום בלי נזקים גדולים מידי, כבר דורש מאתנו כוחות נפש רבים.
אז כמובן שכולנו מודות כל יום, כל היום, להשם יתברך על כל הטוב אשר גמלנו, ובאמת, כשרק מסתכלים מסביב, על מה שקורה בעולם, הרי לא נותר אלא להודות.
אבל כולנו גם בני תמותה, ובעיקר - בנות תמותה, בשר ודם, וכמו כל בני האנוש גם אנו מתנודדות בין הצלחה לכישלון, בין טוב לרע, בין אין אונים לאפיסת כוחות...
למזלנו, ונדמה לי שכבר הודיתי לו על כך מעל במה זו, העניק לנו השם הטוב מתנה ושמה ידידות. ואנו, הנשים, גם קיבלנו שפע של בינה ודעת להשתמש בה בכל עת מצוא.
שימו לב כמה מרובות הן קבוצות התמיכה לנשים, וערבי החברה, ומפגשי השכנות (לא של ועד הבית...) ופרלמנטי הגינה וסתם ידידויות קטנות תחת כל עץ רענן.
גם תשעה קבין של שיחה נטלנו מידו של בורא העולם, וברוך השם אנו לא מפספסות אפילו קב אחד!
איזו הקלה יש בכך, שאפשר להשיח את הלב בפני ידידה קרובה או חברה טובה. כמה קל הוא הנטל לאחר מכן, והרי כבר אמרו חז"ל: "דאגה בלב איש - ישיחנה".
אז זהו, עכשיו אתן בודאי מבינות מהי שיחה פורקת, ואני בטוחה שלכל אחת מכן יש את השיחות הפורקות שלה, ואת החברה שעליה הן נפרקות.
"מה קרה, שושי?" שאלתי בהזדהות מוחלטת. "את חולה?"
"לא ממש", היא עונה לי. "כלומר, אם אני אלך לרופאה היא לא תמצא שמשהו לא בסדר. אבל אני בהחלט חשה מעט בראשי ובגרוני. אבל לא זאת הבעיה".
"סביר להניח שכן", המהמתי. "מה בכל זאת נמאס לך?"
"תשמעי", היא מְתנה באוזני. "היום זה היום החופשי שלי, מהבוקר אני עובדת ללא הפסקה: מנקה, מסדרת, מבשלת, תולה ומקפלת. בקושי כוס אחת שתיתי, שלא לדבר על ארוחת בוקר מסודרת. והנה, בצהריים מגיעה לה כל החבורה העליזה שלי, שיהיו בריאים, ותוך דקה אין זכר לסדר ולניקיון. כל הבית מלא בילקוטים מושלכים, בסוודרים מגולגלים, בחול ובאבנים... שלא לדבר על כך שכל מה שהכנתי לארוחת צהריים מתקבל בעקימת חוטם במקרה הטוב. אז תגידי לי את, בשביל מה? לא היה עדיף להשאיר את הכול מלוכלך ומבולגן, ולצאת לטייל?"
בנקודה זו שושי מתחילה לצחוק. עד כמה שאני מכירה אותה, היא כנראה מדמיינת לעצמה את עצמה מטיילת לה להנאתה, סתם כך, ברחוב שטוף שמש, בלי שום מטרה, בלי שום רשימה. וזה, בינינו, באמת מצחיק מאד...
"לפעמים", ממשיכה שושי לפרוק, "אני מרגישה כאילו אני בכלל לא חיה, אלא רק רצה וממהרת כל הזמן לצדי החיים, כדי להספיק כל מה שצריך לעשות. הימים עוברים עלי כמו סופה. אני אף פעם לא זוכרת מה עשיתי ביום הקודם, כי עד שאני אשחזר, יעבור עוד שבוע... בקיצור, ללי, מה את אומרת?"
אז קודם כל אני מוכרחה לספר לכם ששושי היא באמת אשת חיל, כלומר, קצת מעל הממוצע... אם אני מסתפקת בניקיון הבית אחת לשבוע, היא דורשת מעצמה עוד איזה ניקיונצ'יק באמצע. אם אני מסתפקת בעוגה אחת לשבת, היא תעשה שתיים... לא מוגזם אומנם, אבל בהחלט מספיק כדי למלא כמה משרות מלאות של עקרת בית, וזאת בלי לשכוח שהיא גם מורה במשרה מלאה.
אז לא פלא שלפעמים היא מרגישה סחוטה כל כך, כמו שאני מרגישה לא פעם. לא פלא שלפעמים היא מרגישה כאילו היא יושבת על איזו קרוסלה המסתובבת במהירות רבה, ולא מאפשרת לה לרדת. אני בטוחה שכל אחת מאתנו, ולא משנה מה מצבה המשפחתי והאישי, מרגישה לפעמים קצת מסוחררת מהר המטלות הסובב אותה.
אבל מה שתפס אותי היה דווקא המשפט ההוא, על החיים. "אני מרגישה כאילו אני בכלל לא חיה..." כך היא אמרה.
"אבל אלו החיים עצמם, שושי!" טענתי באוזניה.
"מה?" היא התבלבלה, "למה את מתכוונת?"
"אמרת שאת מרגישה לפעמים כאילו את בכל לא חיה, אלא רצה לצדי החיים. אבל זו טעות, שושי. הרי אלו החיים עצמם!"
שושי שתקה לרגע, מהורהרת.
"כן, כן", המשכתי ביתר נחישות, מסבירה את זה גם לעצמי. "לפעמים אנחנו שוכחות מזה. כל הזמן חותרות להספיק להגיע למשהו... למה? לכך שהבית יהיה נקי ומסודר וכך הוא יישאר, חלילה? שכל המקפיא יהיה מלא בעוגות שאיש לא יאכל אותם? שנגמור את העבודה לתמיד?"
"לא, לא", קטעה אותי שושי בבהלה.
"כמובן שלא... אילו החיים, חברתי. כך ברא אותם השם. הבריאה מתחדשת בכל יום, וגם העבודה. שום דבר לא נגמר, עד מאה ועשרים".
"בבריאות ובשמחה", הוסיפה שושי בדבקות.
"כן", צחקתי, "אבל אם נמאס לך, יקירתי, סימן שאת פשוט עייפה".
"מה את אומרת! ממש גילית את אמריקה!" הכריזה שושי בפאתוס.
"לא, אל תזלזלי", גערתי בה. "את צריכה לנוח יותר, לדרוש פחות מעצמך. לאכול מסודר יותר, אולי לצאת לאיזה מקום נחמד. כן, כן, ממש כמו שדמיינת לעצמך מקודם ("איך ידעת?" היא שואלת בתדהמה). אפילו על חשבון דברים אחרים! כי אסור שתרגישי כך, כאילו המטלות הללו, וכל הפרטים הקטנים היוצרים את החיים, גורמים לך לרוץ לצדם!"
"את צודקת", מלמלה שושי. "ואני גם צריכה יותר לדבר איתך. זה בהחלט משפר את המצב".
"מצוין!" הרעתי. "אני שמחה שאת מקשיבה לי כל כך טוב. מחר תדעי מה לענות לי כשאני אתקשר אליך..."
