משל העכבד המפוחד | אליעזר היון

באחד הימים יצא עכבר הבית למסע חוצה הרים ויערות כדי לבקר את בני משפחתו שגרו הרחק מעבר לשדות. במהלך הדרך שהה עכבר הבית ביער והנה הוא מוצא שם ידיד עכבר בר, המתגורר ביער. מצאו שני העכברים חן האחד בעיני רעהו ושוחחו שעות ארוכות בנחת ובנעימה עד שקרבה שעת הארוחה. הציע עכבר היער לרעהו העירוני מן העשבים שגדלו בקרבת מקום, אותם לא הכיר עד הלום. הביט עכבר הבית בעשבים הקשים בסלידה ואמר לחברו החדש: מזמין אותך אני אלי אל ביתי שם תוכל לסעוד מעדנים, בשר דגים, חיטה ודגנים. אינך תלוי בחסדי מזג האוויר. קייץ קשה סתיו סגרירי, וחורף איום. אצלי בביתי בעיר הכל טרי, טעים, ובשפע.

השתכנע עכבר הבר וחזר עם עכבר הבית אל העיר הגדולה. שם בבית בו התגורר העכבר המקומי מצא עכבר היער אוצר של ממש. גבינות, שיירי בשר, מעדנים ושבר רב, בדיוק כמו שהבטיח רעהו העכבר. שמח עכבר הבר והחל ללעוס לתיאבון, אלא שאז הופיע בעל הבית, האדם אשר התגורר במקום במחסן, ועכבר הבית זנק לאחד החורים כשעכבר היער ממהר אחריו בקושי ומותיר פירורים. לאחר שיצא בן האדם מן החסן נותר עכבר היער בחור כשכולו סמור ומצומרר. כשהוא כולו רועד מאימה ומפחד נורא הודיע עכבר היער לרעהו כי נאלץ הוא להיפרד מעליו ולחזור לביתו. נכון, המזון שם לא רב, האוכל לא מגוון, הגבינה והבשר כלל לא במלאי, אך מצד שני גם הפחד הנורא לא קיים. טוב לחיות בשלווה, וללא כל מורא, מאשר לעבור את אותם רגעי אימה אותם לא ישכח במהרה.
 
והנמשל
לא כל הנוצץ זהב אומר הפתגם. לא כל מה שנראה בטוח, קורץ, ומבטיח הזדמנות חדשה, אכן כזה. אמר שלמה המלך "טוב פת חרבה ושלווה בה". השלווה, הביטחון, והרוגע עדיפים על פני חיים מלאי הפתעות, זוהרים ומסנוורים באור של הצעות שקשה לסרב להם. בתוך הזוהר והברק עלולה להסתתר מלכודת המאפילה על כל היופי החיצוני.