מכל מקום במהלך הטיול מצאנו את עצמנו מול הכלוב של הדובים. היה זה מחזה מרתק להביט בשלשת הדובים המתרוצצים במרחב המצומצם שהוקצה להם, הלום ושוב, ללא סימן כלשהוא לעייפות, והתאומים לא הסכימו לעזוב את המקום. מול כלוב הדובים נמצאת חורשה, עם כרי דשא וספסלים עליהם אפשר לנוח מעט. על הספסלים הללו ישבנו והבטנו בתאומים המאושרים. לפתע ניגש אל צחי בעלי, אדם דתי וביקש ממנו להשלים מנין מאחר 'שחסר להם עשירי לתפילת מנחה'. צחי מעולם לא ביקר בבית כנסת, גם לא בטקס הבר מצווה שלו שנערך בחדר האוכל של אחד הקיבוצים שבצפון. הוא ניסה בנימוס להתחמק מהבקשה, וגם היהודי לא לחץ. אלא שאז הבחין צחי כי תשעת האנשים מתחילים לאבד את הסבלנות וכי שלשה מהם עומדים לפרוש. מארגן המנין ניסה להסביר להם כי השקיעה חלה בעוד דקות ספורות וכי הם יפסידו לגמרי את התפילה, אך ניכר שדבריו לא משכנעים אותם במיוחד, והם החלו להסתובב.

 

בחוסר רצון מופגן אך מתוך תחושה של אין ברירה ניגש צחי הטוב לקבוצה הקטנה, שם סינר של אחד התאומים על ראשו ואמר כי הוא מצטרף אליהם כעשירי. הם שמחו מאד ופתחו בתפילת מנחה.

 

לאחר התפילה ניגש צחי לבחור שארגן את המנין ושאל אותו מדוע היה חשוב לו כל כך להתפלל במנין, האם הוא לא יכל לתפוס איזושהיא פינה בצד ולהתפלל, הלא העיקר, כך צחי, הוא הכוונה וההתייחדות עם הבורא?

 

הצעיר הדתי הסביר לצחי באריכות את מהותה של תפילה במנין את סגולותיה, את השערים המיוחדים שהיא פותחת, וצחי אמר לו שזה מעניין כי הוא מעולם לא ידע שיש לתפילה במנין ערך סגולי, הוא חשב שזה עוד איזשהוא חוק טכנו – הלכתי שאותו הדתיים נוהגים לעשות.

 

הצעיר שכעת כבר קראו לו יוני, הציע לצחי ללמוד חברותא ולהעמיק את ידיעותיו ביהדות. צחי ענה במבוכה שאין לו זמן לזה, בטח לא לנסוע לבני ברק או לירושלים, והוא בסך הכל רצה להבין את ענין המנין ועד כמה דברים שנראו לו מוזרים אצל הדתיים. אלא שאז יוני הפתיע וסיפר לו אודות ארגון 'חברותא' בו הוא פעיל, ארגון המקיים אלפי 'חברותות' באמצעות הטלפון, בשיחה שבועית הנעה בין עשר דקות לחצי שעה, ומי שחפץ ביותר, השמים הם הגבול.

 

ההצעה נשמעה הוגנת ובעיקר לא מאיימת, וצחי הסכים. אני לא באה לספר את כל סיפור חיי אך אני רק יכולה לומר שברגע זה צחי וחברותתו לומדים בטלפון את לימודם השבועי שלא פסק מאז - הלכות מתוך הרמב"ם - מזה כארבעים דקות.  

 

אני גם יכולה לספר שסיפור הספארי בסוכות היה לפני כשנתיים.

 

תודה רבה. 

 

חנית