וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא
והִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט.
בפסוקים אלה מקדים הנביא לתאר את אישיותה של דבורה הנביאה, שבזכותה באה הישועה הגדולה לישראל. שתי נקודות מודגשות כאן, המלמדות על אופיה הנעלה: היא היתה "אֵשֶׁת לַפִּידוֹת", והיא היתה "יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר" כשבאו להישפט בפניה.
חז"ל אמרו שהכינוי "אשת לפידות" לא בא לציין את שם בעלה, שהרי אין לכך כל משמעות, אלא היא נקראת בשם זה משום "שהיתה עושה פתילות למקדש" (מגילה יד.). נראה, שאם עובדה זו הוזכרה כאן, יש לה משמעות עמוקה יותר, המלמדת על אופי שהיה טבוע בה. היא עשתה פתילות למקדש, משום שהיא עצמה היתה לפיד אחד גדול, שהלהבה של אהבת ה' בערה בפנימיותה, בזמן שעם ישראל עבר תקופה של רפיון כללי, שבעקבותיו הגיעו למצבם האומלל. היא היתה זו שהציתה את להבת האש שהחזירה את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ולא לחנם זכתה לנבואה.
היה צפוי, לכאורה, שאשה בעלת אופי מושך ומלהיב כל כך, תעמיד את עצמה במרכז ההתעניינות, תקיף את עצמה בעוזרים ואנשי סוד, תקים לעצמה בית שממנו תנהל את העדה ותתן פקודות, כיאה למנהיג דגול. כאן בא הפסוק ומפריך מיד את ההנחה הזאת: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה". היא נשארה אשה פשוטה, יושבת לבדה תחת התומר כשהיא באה במגע עם הבאים למשפט. וסיבה מיוחדת היתה לכך שבחרה לכך את עץ התומר : "מאי שנא תחת תומר, אמר רבי שמעון בן אבשלום משום יחוד " (מגילה יד .) גם במעמדה הרם לא עזבה את דרכי הצניעות כיאות לאשה, לא נתנה מקום אפילו לצל של חשד של יחוד. ולאחר מכן, כשברק אסף צבא של עשרת אלפים חיילים ועלה להר תבור, היא עלתה עמו כדי לחזק את המערכה בנוכחותה; אולם כשירד למלחמה, היא לא ירדה עמו, כדי לקצור את פירות הנצחון. "כל כבודה בת מלך פנימה –" נאמר גם באשה שיש לה מעמד ציבורי, המחייב לכאורה להתייצב בראש המערכה.
וכיצד פותחת דבורה בשירתה? שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים, אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. הנצחון המושלם והמפתיע בכל המובנים, בהתחשב ביחסי הכוחות, היה עלול לגרום להרגשה של שכרון חושים, "של אני ואפסי עוד". "אנוכי", הלא אני זו שהביאה את המפנה, אני זו שהלהיבה את לבותיהם של ישראל, ואני מקדישה את כל אנוכיותי, את כל אישיותי אך , ורק לה'! כל שירתי, כל התלהבותי, מופנית לה' בלבד. אנחנו לא פעלנו כלום, לא מגיע לנו כל שבח ותהילה, כי הכל, מתחילה ועד סוף, אינו אלא מעשה ידי ה'.
זו שירה של אשה, שכל מהותה הוא צניעות ללא גבול. ולכן הקדימה דבורה ואמרה לברק: לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא. נצחון זה יהיה כולו נצחון של נשים, מתחילה ועד הסוף, כדי שבסופו לא יהיה כאן "תפארתך", "תפארת אדם" - אלא שירה שכולה לה'.