בלב אחד | מערכת האתר
"ויחן שם ישראל נגד ההר".
כתב האור החיים: "יעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים. לא שיהיה בד בבד (בנפרד) ... וכנגד זה אמר "ויחן ישראל" לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה ראויים הם לקבלת התורה" והוא מה שאמרו חז"ל "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתֵּן להם את תורתי"
ובמדרש אמרו: "אמר רבי תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משוי שקשה לאחד נוח לשניים, לשניים נוח לארבע, ואילו קבלת התורה משא שקשה ל-ס' ריבוא נוח לאחד". כלומר, משא שהיה קשה לכל ישראל היה נוח למשה רבינו.
לכאורה ייפלא, הלוא הסיבה שמשא שקשה לאחד נוח לשנים כי השנים מחלקים ביניהן את הכובד ועל כל אחד מוטל חציו של המשא, אבל מה מועיל בקבלת התורה העובדה שהיו שם ששים ריבוא, הרי כל אחד צריך לקבל בעצמו את התורה.
מבאר רבי חיים שמואלביץ, שהתורה לא יכולה להינתן ליחידים, רק לציבור כולו. כל אחד מהציבור מסייע לחבירו לקבל את התורה. כמשל המשא שקשה לאחד ונוח לשנים.
אם כן, איך נעשים שישים ריבוא יחידים ל"כלל" אחד מוצק? – לב אחד. איחוד הלבבות גורם לכך שנעשו ישראל לאיש אחד – ויחן ישראל.
הגמרא במסכת סנהדרין: "שקר החן זה דורו של משה ויהושע (חן- כי עסקו הרבה בתורה). הבל היופי זה דורו של חזקיהו (שעסקו בתורה יותר מהם). יראת ה' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ב"ר אלעאי, שהיו ששה תלמידין מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה".
ומבאר רבי חיים, שבאופן טבעי אין טלית אחת מספקת לשישה אנשים, אלא שהסיבה היא שכל אחד דואג שיהיה מכוסה בעצמו, ואז באמת א"א בשום אופן שיהיו כולם מכוסים. בדורו של רבי יהודה היו שישה מתכסין בטלית אחת, היינו שכולם היו מכוסים, וזה יתכן רק כשכל אחד דואג לחברו ומכסה את זולתו, שאז כולם מכוסים.
על כל אחד לחשוב רק על זולתו ולדאוג שיהיה לחברו "חלק יפה". הכנה זו היא הדרגה העליונה שעל ידה ניתן לזכות לקבל את התורה.
