דרך חיים חדשה | בית דוד

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר "מאן בעי למיזבן סם חיים", אודקין עליה (נדחקו מסביבו).
ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה (בטרקלינו) שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, אמר ליה תא סק להכא (בא ותעלה אלי) זבון לי (תמכור לי) ... הוציא ספר תהילים הראה לו הפסוק מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה, נצור לשונ ך מרע ... סור מרע ועשה טוב. "א"ר ינאי, אף שלמה המלך מכריז ואומר "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו".
א"ר ינאי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע. (מדרש)
 
כאשר מפרסמים תרופה כלשהי, נהוג לציין: "זוהי תרופה למחלה פלונית". מדוע הכריז הרוכל שיש לו "סם חיים", הלא עדיף היה לומר "מי רוצה סם נגד המוות", כדרך שאמר שלמה המלך "צדקה תציל ממוות"!
 
ובכלל, מדוע התפעל ר' ינאי כל כך מחידושו של הרוכל? מה התחדש לו כאן שלא ידע עד עכשיו ?
 
שמירת הדיבור שייך לחלק של "סור מרע". תפקידה למנוע מן האדם עבירות חמורות, מוות וגיהנום; אולם לא די בכך. מי שנוקט בדרך השלילה בלבד, מכניס את עצמו למלחמה קשה ותמידית, לנסיונות בלתי פוסקים, שקשה מאד לאדם להתמודד עמם בהצלחה. על מנת לבסס את שמירת הדיבור שלו על יסודות איתנים, חייב האדם לצרף לחלק ה"סור מרע" גם את העבודה של "עשה טוב". 
 
מהו "עשה טוב"? במה הוא מתבטא?
 
דבר זה אנו למדים מדבריו של ר' אלכסנדרי במסכת עבודה זרה (יט:), ויתכן שאותו רוכל המוזכר במדרש אכן לא היה אחר אלא הוא :
"מכריז רבי אלכסנדרי "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי", כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר "סור מרע ועשה טוב" אין טוב אלא תורה, שנאמר כי" לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". 
 
עקרון זה – שאין "סור מרע" ללא "עשה טוב" - נכון ואמת בכל תחומי התורה, שהרי אמרו "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"; אולם בשמירת הלשון יש בכך ענין מיוחד .
 
הנסיונות והפתיונות האורבים לאדם בתחום זה קיימים בכל עת ובכל שעות היממה; הם הולכים עמו לכל מקום ואינם עוזבים אותו לרגע. כאשר הוא עלול להכשל בלשונו, עליו להפעיל את כלי מלחמתו תוך שבריר של שניה, כדי לנצור את הלשון בעוד מועד.
 
זקוק האדם איפוא ל"שומר ראש" שילווה אותו באופן תמידי, ונשקו דרוך ללא הרף על מנת לקדם את פני הרעה. אדם שראשו שקוע בתורה, מרגיל את עצמו בכך שכל מחשבה וכל פעולה תהא נתונה לביקורת התורה, ויש ברשותו מנגנון שמירה העונה על הצרכים. 
 
יתירה מזו: לעתים קרובות יש מילים תמימות, שבאמת הן הרות אסון, כגון תוכחה שאינה במקום, או גערה הנאמרת מתוך מניעים שליליים, או מתוך אי הבנת הזולת. דרושה מדה מרובה של תבונה כדי לגלות את הסכנה, ותבונה זו נרכשת מתוך התעמקות בדברי חז"ל, שבאמצעותם יכול האדם לטהר את שכלו ואת מדותיו.
 
הגדר הטוב יותר והחזק ביותר בשמירת הדיבור היא ההתעסקות בטובת הזולת, מתוך כוונה טהורה להיטיב עם הבריות. השורש שממנו צומחים לשון הרע ורכילות, הוא צרות העין והקנאה בזולת. מי שמתרגל לראות את השלילה, ולדון את כל אדם לכף חובה, יכשל ללא ספק בחטא הלשון. "רק עשה טוב", העין הטובה שאדם משליט במחשבתו ובמעשיו, הם התרופה האמיתית למחלה אנושה זו .
 
דבר זה למד ר' ינאי מדברי הרוכל. 
 
 
"כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן פשוט", כלומר: לא ידעתי עד היכן מתפשט תחילת הפסוק, לא ידעתי שהמילים "סור מרע ועשה טוב" גם הם שייכים לנושא של "נצור לשונך", כי חשבתי שדי ב"סור מרע" בלבד. אך משהכריז הרוכל "מאן בעי חיי", הבנתי ששמירת הלשון אינו ענין של "מניעת המוות" בלבד; יש כאן דרך חיים חדשה, הגורם למהפך בגישת האדם אל החיים, גישה חיובית יותר, וחיים שכל רגע ורגע הם מכוונים על ידי התורה.
 
"לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע", אם ברצוננו לרפא את המצורע לחלוטין ולעקור מתוכו את שורש המחלה, יש להביאו אל הכהן על מנת שילמד אותו תורה, ודרכי התורה.
 
"כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו" 
 
(ע"פ באר משה)