התנחלות חדשה בגלעד: חוות יאיר | אליעזר היון

• הדפסה

אחרי שהתחיבו ל'היחלץ חושים' לפני המחנה במלחמות ישראל:

התנחלות חדשה בגלעד: חוות יאיר

נינו של מנשה – יאיר נחל בגלעד 23 ערים במסגרת הסדר חלוקת הארץ לשבטי גד ראובן וחצי המנשה *  בני גד זכו בין היתר בערים דיבון עטרות וערוער * הערים: חשבון אלעלא וקרייתים ועוד נפלו בחלקו של השבט הראובני *

שבטי ראובן, גד, וחצי המנשה התחייבו בתנאי כפול לעמוד בראש גייסות ישראל במערכות הלחימה על הארץ המובטחת. התחייבות זו אושררה על ידי משה  שאף מכריז עליה באזני המנהיג הבא,  יהושע, ובפני הכהן הגדול וראשי המטות. בעקבות זאת מעניק להם משה את מבוקשם - הנחלה שממזרח לירדן, ממלכותיהם של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בני גד בונים בחלקם את דיבון, עטרות, ערוער, עטרות, שופן, יעזר, יגבהה, בית נמרה, ובית הרן. הראובניים מקימים את חשבון, עלעלא, קריתיים וכובשים גם את שבמה, נבו, ובעל מעון. את שמות שני האחרונים המירו בשמות חדשים מאחר שהיו אלו שמות שקרויים היו שמות עבודה זרה. יאיר, שהיה נינו של יהודה מצד אביו אך גם נינו של מנשה מצד אמו [בת מכיר] יצא למלחמה על הגלעד ובקרב גבורה זכה ב 23 ערים ביניהם את חוות [כפרי] הגלעדי אותם קרא בשמו 'חוות יאיר' מפני שלא זכה לילדים.  

פרשנות סמנטית

הקריאה הראשונית בפרשיית בני גד ובני ראובן מעלה קונוטציות שליליות מיידיות: מה באמת חשבו בני גד ובני ראובן? האם הם אכן ציפו כי 'אחיהם יבאו למלחמה והם ישבו פה', או במלים בוטות יותר, האחרים יקיזו את דמם בשדה הקרב והם 'כפרזיטים' ינוחו בשלווה בארץ המקנה המשופעת בכל טוב? ומשה, העונה להם במלים ברורות עושה זאת דווקא בלשון רכה "ויאמר משה" כשהשימוש במינוח 'ויאמר' מלמד על לשון נוחה. גם בחז"ל לא מוזכר כי משה כעס על בקשתם הכל כך מקוממת לכאורה של שני השבטים. הכיצד? לשאלה הזו כך נדמה ניתן למצא תשובה בדמות הערה סמנטית מרתקת מתחילת הפרשה. הסיפור מתחיל כך: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... עטרות ודיבון ויעזר.. הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה". ובפסוק הבא: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה". חלוקת הפסוקים וחלוקת האמירות לא באה בכדי. אם ננסה לייצר סימולציה של מה שהרחש שם נדמה שזה התנהל כך. בני גד ובני ראובן הופיעו לפני משה אלעזר והזקנים ואמרו: הארץ אשר נתן לנו ה' היא ארץ מקנה. לנו, דרך אגב, יש מקנה. בשלב הזה נוצרה שתיקה ובני גד שהבינו כי הרמז שציינו לא מספיק פתחו באמירה שנייה ומפורשת יותר: אם מצאנו חן בעיניך הענק לנו את הארץ הזו. מפני מה נאמו הדברים בצורה מוזרה כזו? נדמה כי הסוד טמון בשלשה או ארבעה מלים בהיגד הראשון – "הארץ שר הכה ה'". כלומר זו יד ההשגחה. בני גד ובני ראובן האמינו בלב שלם כי לא לחנם הכה ה'את הארץ הזו המשופעת בתנאי מרעה אידיאליים כאשר גם להם –ראה זה פלא- מקנה עצום. אם בחר ה' להכות ולתת את הארץ הזו השוכנת מחוץ לגבולות הנחלה הראשוניים של ישראל אות הוא כי לכך מטרה ועל כן: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה". כיוון שראו שמשה לא מגיב לאינטרפטציה שלהם הם פונים באורח ישיר יותר "יתן את הארץ הזאת". למרות האינטרפטציה והראיה החיובית לכאורה של שני השבטים מבהיר להם משה בשלווה כי פירושים והתבוננויות רלגיוזיות כחן יפה כל עוד אין הן פוגעים ברוחו של העם. גם למרגלים, מזכיר משה, היתה ראיה ואינטרפטציה מסויימת שראתה את החיים בארץ כבלתי אפשריים. אלא שבדור המדבר הלמוד בנסים ובהנהגה על טבעית אין מקום לפרשנות או להיגדים אישיים. ולכן מבהיר משה, כל עוד לא ניתנה הוראה ברורה על כך מאת ה' הרי שמדובר כאן בבקשה הנמצאת בתחום הנוחות העסקית האישת בלבד. לא במרחב הרוחני האלוהי. לבקשות אישיות ולתכנונים עסקיים יש להתייחס כאל עסקים - Business. ומכאן אומר להם משה 'בעסקים כמו בעסקים' - התחייבו לי בתנאי כפול וברור כי תמלאו אחר חלקכם בהסכם ואז "והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'".

תחילת הפרשה

עם סיום מלחמת מדין והניצחונות המזהירים על סיחון ועוג התברר כי לראובני ולגדי כמות מקנה עצומה על יתרת השבטים. ראשי הראובניים והגדיים הבחינו כי בין הערים שנכבשו היו שנים בשם יעזר וגלעד שתנאיהן הגאולוגיים היו אידיאליים לבעלי מרעה גדול והם פונים למשה בבקשה הנשמעת הגיונית: "ויבואו בני גד ובני ראובן.. ויאמרו אל משה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה... אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. אל תעבירנו את הירדן". 

פרשנים מספרים האזכור של בני גד הקטן לפני בני ראובן הגדול נבע משתי סיבות: לבני גד היה מקנה רב יותר משל בני ראובן, ובנוסף היו הגדים גיבורים גדולים והם אלו שהכריזו ראשונה על רצונם להתיישב באזור מבודד מחוץ למרכז היהודי בארץ ישראל ללא חשש של התנכלות סביבה עוינת.

מכל מקום, הבקשה ונימוקיה הוגשו למשה, אלעזר הכהן, ונשיאי ישראל ובני גד וראובן סברו כי היא לא תיתקל בהתנגדות מיוחדת. אלא שמהר מאד מעמיד אותם משה על טעותם ובנימה קשה הוא מקשה: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? משה ממשיך ומזכיר להם מהעבר הלא רחוק התנהגות דומה של אבות העם הנכנס כעת לארץ כשהוא מתאר את נסיונם של המרגלים להניא את לב העם מלהיכנס אל הארץ, ניסיון שצלח כמובן, והביא לחורבן מוחלט ולכילויו של אותו דור במדבר שלא זכה –מלבד יהושע וכלב- להיכנס בשערי הארץ.

אחרי, לחזית

בני גד ובני ראובן שומעים את תוכחתו הקשה של המנהיג המבוגר והם ניגשים במהירות ומבקשים להבהיר: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונם אל מקומם". ובמלים אחרות: אנחנו נעמוד בראשי גייסות הצבא ונשתלב בלחימת כיבוש הארץ עד שאחרון הישראלים ישב בנחלתו לה זכה בחלוקה הארץ. בינתיים, הם מציעים, נבנה ערים בצורות לצאננו, לנשינו, ולילדינו כדי שיוכלו לשהות בהם בביטחון בזמן שאנו נהיה בחזית.

לתכנית הזו מסכים משה לא לפני שהוא מזכיר להם במרומז כי הניסוח בו נקטו "גדרון צאן למקננו וערים לטפינו" מוכיח כי ממונם חשוב להם מגופם ועל כן הוא מציין "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם" לאמור ראשית דאגו לנפש ורק אז לרכוש. דרישתו ההכרחית של משה לביצוע ה'עסקה' היתה להתחייב לתנאיה ב'תנאי כפול' כלומר התניה חיובית אם יקויימו ההתחיבויות והתניה שלילית במידה והם לא יקויימו. בנוסף מבקש משה מבני המנשה להצטרף אל המתיישבים החדשים מעבר הירדן. הסיבה למהלך האחרון טמונה בעובדה שבקרב בני מנשה היו אישים רבים בעלי מעלה וגבורה. משה שחפץ לשמור על אחדות העם וחשש מפני התרחקות רוחנית ומנטלית של הראובניים והגדיים ביקש לצרף אל שורותיהם דמויות מופת שהשפעתם הרוחנית, ידע, תשמור על שלמותם הרוחנית והפיסית של שני השבטים. 

בני גד וראובן מתחייבים כמוסכם לפני משה שמכריז ומפרט את תנאי ההסכם לפני אלעזר הכהן, יהושע בן נון, וראשי המטות. בנוסף מבטיח להם משה כי אם ימלאו אחר התנאים בשלמותם הרי שמובטח להם כי בתום המלחמה ישובו כולם שלמים בגופם אל עריהם וימצאו את משפחותיהם ורכושם בדיוק כפי שהשאיר אותם קודם היציאה לקרב.