"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך".
הפסוק מתאר את משפט המפתח שצריך ללוות כל אדם יהודי באשר הוא, מה ה' רוצה ממני? לירא אותו, ללמוד מדרכי ה' וכשם שהוא חנון ורחום וכו' אף אני, לאהבה אותו, ולעבדו בלב שלם, לשמור ולקיים את תרי"ג המצוות. וה' מבטיח לי שיהיה לי טוב בעולם הזה ובעולם הבא.
לכאורה מלשון הפסוק "כי אם" משמע שמבקשים ממני משהו קטן "ליראה את ה'", והרי יראת שמים אינה דבר קטן אלא מצב שדורש עבודה עצמית והתבוננות פנימית עמוקה ורצינית?
הגמרא (ברכות ל"ג) מביאה את מאמרו של רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא" (האם יראת שמים היא דבר קטן) והרי אמר רבי חנינא בשם רבי שמעון בר יוחאי שאין לו לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו", מתרצת הגמרא נכון אך לגבי משה רבינו יראת שמים היא דבר קטן, והגמרא מוסיפה משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, וכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.
עלינו להבין את תירוץ הגמרא שכלפי משה יראת שמים היא דבר קטן, הרי הדברים נאמרו ע"י משה לכלל ישראל, זאת אומרת שכלפינו נאמרו הדברים. האם משה רבנו דיבר מנקודת מבטו האישית שכלפיו יראת שמים היא דבר קטן? או שמשה ידע שגם כלפינו יכולה להיות דבר קטן?
הרמב"ם בהלכות יסוד התורה (פרק ב') פותח בפנינו צוהר כיצד ניתן להשיג את יראת ואהבת ה' "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, ובדברי דוד המלך "צמאה נפשי לאלוקים לקל חי", וכשמחשב הדברים האל עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה ואפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות וכדברי דוד המלך "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".
כעת סלולה דרכנו בהבנת העניין, המשל שהזכירה הגמרא שכשמבקשים מאדם כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול, יש רמז ברור שלזכות ביראת שמים הוא כלי קטן ואינו דורש מאמץ עילאי, על האדם להכין עצמו ככלי קיבול לקבלת והרגשת גדלות הבורא, הרמב"ם נתן לנו פטנט נפלא על פי דברי דוד המלך, להתבונן במורכבותו של כל חי צומח או דומם, לשאת עיניים אל על ולהביט על השמש הירח ושלל הכוכבים, שביל החלב וגלקסיות מרוחקות ולהתפעל...
אנו מרגישים התרוממות רוח, הנשמה מאותתת לנו ממעמקי הגוף שטוב ונעים לה ואנו רוצים להמשיך ולחוות את הרגע, מתמלאים באהבת ה' עד אין קץ.
כעת נעצום עיניים ונחשוב לרגע היכן אנו ממוקמים בתוך כל המרחב, באופן יחסי אנו קטנים לאין ערוך מחודה של מחט הנעוצה במרחבי מדבר סהרה, מי ומה אנו האנשים הקטנים כלפי היכל המורם, וכל היקום כולו הוא כאין וכאפס לעומת הודו והדרו של הקדוש ברוך הוא.
בגמרא (שבת ל"א) מובא משל למי שעושה ופועל ברוחניות אך ללא יראת שמים, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חיטין לעליה, הלך והעלה לו. אמר לו ערבת לי בהם קב חומטין (כמות קטנה של חומר המשמר את החיטין מלהתליע) אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ללא יראת שמים החומר המשמר - הרי שכל השאר לא מחזיק מעמד.
הגמרא מוסיפה שכל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות לחדרי הכספת הפנימיים, אולם לא מסרו לו את המפתחות החיצוניים לפתח המוביל לעבר תא הכספות וכיצד יכנס.
מבאר רש"י שאדם הלומד תורה הרי שיש לו כספת מלאה כל טוב, אם הוא ירא שמים הרי שנעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו אינו חש לתורתו.
אחים יקרים, רבים רבים חווים לעיתים את ההרגשה העילאית בהתבוננות ביפי ופלאי הבריאה המובילים לאהבת ה', זה הצעד הראשון, עלינו לבצע גם את הצעד השני לחשוב להתבונן ולהסיק מסקנות, כעת נזכה למדרגת "חרדים לדבר ה'" ונצליח לעמוד במשימה שמבקש מאתנו בורא העולם הקדוש ברוך הוא