פרשת כי תצא: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך"

במשנה (ברכות ה' ג') מובא הדין הבא: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו". כוונת המשנה שכל מי שמבקש מה' כשם שאתה מרחם על הציפור וציוויתנו לא תיקח האם על הבנים, כן תרחם ה' עלינו, משתקין את המתפלל.

לכאורה תמוה הרי מצווה נעלה זו של 'שלוח הקן' כל כולה היא חסד עם הציפור - האם הרחמניה שדוגרת על הביצים או סוככת על הגוזלים. התורה מגלה רחמים, חמלה והתחשבות ברגשות האם ומגנה עליה. אפילו אין כאן הגנה אישית לצורכי האדם (הגנה על החי והצומח שמטרתה לשמר את מרקם החיים ואת שרשרת המזון כדי שאנו בני האדם נוכל להמשיך וליהנות לצרכינו האישיים ממגוון החי והצומח שלא יכחד שום מין ונמשיך לצוד ולאכול ככל שנחפוץ), א"כ מדוע אסור לומר שבורא עולם מרחם וחס על הציפור?

לצורך ההסבר נבחין בדמיון הקיים בין שכר מקיים המצווה הזו: "למען ייטב לך והארכת ימים" לבין שכר המקיים מצוות כיבוד אב ואם "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". כיבוד אב ואם זו מצווה המובנת וברורה לכל בר דעת להוקיר טובה לאבא ואמא שגידלו וטיפחו אותנו ולכבדם, וא"כ מדוע בדבר כל כך מחייב באופן הגיוני אפי' ללא ציווי התורה אנו מקבלים שכר כל כך גדול, וכן מצוות שלוח הקן שהיא מצווה קלה ביותר לביצוע ללא הוצאה כספית וללא מאמץ מדוע נקבל שכר כל כך גדול?

כשמעיינים בפרטי מצוות שלוח הקן מבחינים שהמצווה דווקא בעופות שלהם דרור וחופש ללא חובות בית ודווקא בשעה שהאם נמצאת יחד עם האפרוחים או על הביצים, חובתנו לסלק את האם לפני נטילת הבנים.

בורא עולם נטע בציפור האם תכונה של הגנה עצמית למען ילדיה, ציפור שמבחינה מרחוק בטורף הלוטש עיניים לעבר הקן תעשה עצמה כפצועה ותתחיל לדדות כדי למשוך את עיניו ולהרחיקו מהקן. כשהציפור נמצאת הקן עם ילדיה ומגיע אדם כדי ליטלם היא אינה בורחת אלא נשארת במקומה בעקשנות במטרה להגן על הילדים.

אסור לנו להשתמש בתכונה הנפלאה שטבע הבורא בציפור כדי לצודה. לכן לא נאסר עלינו לקחת את הילדים שאינם יכולים לברוח מחמת קטנותם ולא נאסר לצוד ציפורים אלא רק נאסר עלינו לנצל לצרכינו את תכונת האמהות שטבע הבורא בציפור. גם בכיבוד אב ואם יש מתן כבוד לתכונת הרחמים והאהבה שנטע הבורא בלב האב והאם, וכאן חובתו של האדם שאלו הם אביו ואמו לכבדם ולהוקירם בכפל כפליים ואף במקרה שבאופן מעשי הוא לא קיבל את המיטב המגיע לו מהם אלא יחס עוין וחוסר אהבה, למרות זאת חובתו לעשות מאמץ על ולכבדם.

מצוותיו של הקדוש ברוך הוא אינם רחמים והגנה על הציפור או על הגורים, מטרת המצוות לחנכנו ולהדריכנו בדרך ישרה, ולפיכך אין אף פעם מקום לדון בטעם וסיבת המצווה כשהתורה לא כותבת במפורש את סיבתה ולהחליט שסיבת קיום המצווה היא כך, אדם עלול לבוא לידי מחשבות והרהורים שמצווה זאת הגיונית ומובנת אך מצווה אחרת אינה הגיונית ואינה מובנת.

מי שאומר שמצוות שלוח הקן היא מרחמי ה' על הציפור, מכלל הן אתה שומע לאו, ועלול לחשוב שאין רחמים כלפי בעלי חיים אחרים, וכך גם לגבי כיבוד הורים.

התורה שמגלה לנו את השכר הגדול במצוות שלוח הקן שהיא מצווה כל כך קלה וכן במצוות כבוד אב ואם שהיא מצווה כל כך לגיטימית נותנת לנו רמז ברור לשכר העצום והנפלא שנקבל בקיום שאר המצוות ובפרט המצוות המצריכות מאמץ פיזי ונפשי.

במדרש מובא משל למלך שהכניס פועלים לשדהו לטעת עצים ולא גילה להם את שכרם, בסוף היום העניק המלך זהוב אחר לכל מי שנטע אילן אחד, עמדו שאר הפועלים ואמרו: אם שכר כה רב ניתן למי שנטע אילן אחד, מי שנטע אילנות רבים על אחת כמה וכמה.
.