פרדה אישית וכואבת: המנהיג הגדול, אבי הנביאים, עבד ה' משה רבנו ניגש אל כל אחד ואחד מבני ישראל בימו האחרון, נפרד ממנו בחיבה ובעבותות אהבה ואומר לו בין השאר: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ומלאו ימי ונשלמה קצבת השנים היעודה לי. אלא שגם אם יעניק לי ה' שנים נוספות לא אוכל לצאת ולבא לפניכם ולהנהיג אתכם שכן ניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע". בשלב זה טורח משה לשבח את המנהיג הנכנס באזני העם שלא בפניו. בהמשך מצטרף יהושע לרבו והוא מכריז באזניו ובמעמד העם כולו: "חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם". השימוש של משה בפועל 'תבא' ולא 'תביא' בא לרמז למנהיג הטרי כי אתו בהנהגה יהיו אישים נוספים כמו הזקנים שבדור והם 'יבואו' ביחד אל הארץ, אלא שבהמשך אנו מוצאים כי הקב"ה אומר ליהושע ''כי אתה 'תביא'" כלומר אתה הוא המנהיג היחיד ועליך מוטלת המשימה 'להביא' את העם אל תוך הארץ ולו יעלה הדבר במחיר של קפדנות ותקיפות או כלשון המדרש "טול מקל והך על קדקדן".
 

אז נפנה משה וכתב את התורה כולה באצבע אלוהים מבראשית ברא.. ועד ל-עיני כל ישראל. יש פרשנים הסבורים כי ביום זה כתב משה שלש עשרה תורות זהות אותם חילק לכל שבט ושבט ואחת לשבטו של לוי שהיתה מונחת בארון [ועל כך בסוף המאמר]. פרשנים נוספים סבורים כי רק הספר שנכתב לבני לוי היה כתוב בכתב אשורית ואילו השאר כתובים היו בכתב עברי. 

 

הקהל

עם סיום כתיבת הספרים אוסף משה את העם ומכריז בפניו על מצוות 'הקהל'. בכל שבע שנים – שנת השמיטה מוטלת על העם לקיים את מצוות ה'הקהל', כלומר הקהלותו או היאספותו של העם כולו בירושלים להאזנה לקריאתה של התורה לשמוע את קולה ולהתחבר אליה מחדש, מעין מעמד הר סיני תקופתי אם תרצו. המעמד היה מתקיים במוצאי שנת השמיטה כלומר בחג הסוכות של השנה השמינית, והיה מנוהל על ידי המלך. חצוצרות הנתונות בידיהם של הכהנים היו מזעיקים את העם כולו אל רחבת הר הבית הגדולה, שם במרכזה של עזרת הנשים הוקמה במה מפוארת עליה ישבו המלך ונכבדי העם ובטקס רב רושם, היה המלך מקבל לידיו את ספר התורה שכתב משה רבנו וקורא בו פרשיות שונות מספר דברים.

 

פרשנים סבורים כי איכונה המסויים של מצוות 'הקהל' דווקא בחג הסוכות בא להבהיר כי ייחודו של העם היהודי הינו באחדותו ובשלמותו הכוללת את כל מרכיביו: אנשים, נשים, טף, צדיקים, בינוניים, ורשעים, בדיוק כמו מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות המכוונים כנגד ארבע שכבות העם [אתרוג –צדיקים, לולב – בינוניים, הדס – בינוניים פחות, וערבות – רשעים]. 

 

קרבו ימיך

בינתיים קורא ה' למשה ומזכיר לו כי מותו מתקרב. רק שמחמת הקושי של ה' עם מיתתו של אהובו הוא משתמש בניסוח עקיף ובלתי ישיר ואומר "הן קרבו ימיך למות" ולא "הנה אתה מת" למשל. כיוון שכך מבקש הקב"ה משה לקרא אליו את יהושע ולהתייצב באהל מועד שכן דבר לו אליהם.  יהושע מצטרף למשה וביחד הם שומעים כי לעתיד לבא, אחרי מותו של משה [וגם אחרי מותו של יהושע שחייו שזורים בחייו של רבו – משה, שכן תלמידו של אדם חביב עליו כגופו], ישחית העם "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" ועל כך אומר ה' כי "הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים". את הנבואה העגומה הזו מבקש ה' ממשה ויהושע, שיכתבו על ספר וילמדו אותה את כל עם ישראל. השירה הזו היא בעצם פרשת 'האזינו' המפורסמת ובה מתואירם קורותיו של עם ישראל לדורותיו [יש פרשנים הרואים בה את תיאור ארבעת הגלויות של העם היהודי -  בבל, מדי, יון, אדום] והיא בעצם מהווה אנדרטה חיה המעידה על קיום הבטחותיו של הקב"ה המתגשמות בכל דור לטוב או חלילה לפחות טוב. חכמים רואים ב'דרישת כתיבה' זו  זה גם ציווי כללי לכתיבתה של התורה כולה ולא רק של שירת האזינו.

משה רבו כותב השירה ובכך משלים בעצם את כתיבתו של ספר התורה כולו, וכשהוא מסיים הוא מפקיד אותו בידי שבטו - שבט לוי ומצווה אותם להניחו בארון הברית לצד הלוחות כספר הרשמי והאותנטי של העם היהודי, את שנים עשר הספרים האחרים שכתב משה כזכור קיבלו תריסר השבטים הנותרים. יש פרשנים הסבורים כי את מספר זה שכתב משה, ערב פטירתו, לא זכו בני אנוש ליהנות ממנו, מאחר שגבריאל המלאך ירד מן הרקיע, נטל אותה מידיו של משה והעלה אותה לבית דין הגדול שבשמים כדי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה. פרשנים אלו סבורים גם, כי בספר זה קוראים הצדיקים שבמרום בימים שני, חמישי, שבתות, ראשי חודשים, וימים טובים.