שירת הברבור | אליעזר היון

שירת הברבור

עם סיום כתיבת 'שירת האזינו' מודיע האלוקים למשה כי הגיע הזמן: "עלה אל הר העברים הזה, ומות בהר אשר אתה עולה שמה" * לפי בקשתו מורשה משה להשקיף מפסגת ההר על הארץ כולה 

 

פרשנות תיאולוגית

הציווי של אלוקים למשה "ומות בהר הזה" מעורר קצת פליאה: וכי אפשר לצוות על אדם 'למות', האם זו פעולה אקטיבית? האם המוות אינו אלא נטילת חיים על ידי כח עליון ומאליו נוצר מצב החידלון המוכר לנו כ- 'מוות'?

את הציווי לעלות אל הר העברים ולמות הודיע ה' למשה 'בעצם היום הזה'. מה משמעות 'בעצם היום'?  'בעצם היום' [כמו בכל מקום בתנ"ך בו נעשה שימוש במינוח זה] בא ללמד על עיצומו של יום - על עצמתו המלאה ובהירותו המוחלטת. כלומר הליכתו של משה למות כלולה בתחום חיי החובה האנושיים החופשיים של משה [היומיומיים], ולא היה בהם קבלה סבילה של הכרח פיסי. הוא מסר את עצמו לרצון ה' ולהנהגתו כדרך שנהג כל אימת שקיים מצווה. צריך לזכור כי באותה שעה היה משה במלא הכח הגופני והרוחני הדרוש להמשך פעילותו וכפי שנאמר בפרשה הבאה "לא כהתה עינו ולא נס ליחו".

זאת אומרת, משה רבנו לא מת כי הוא לא היה מסוגל להנהיג, או בשל מגבלה פיסית או רוחנית כל שהיא, אלא רק מפאת ציווי ה'. את הציווי הזה קיבל משה על עצמו בדיוק פי שנהג בכל מצווה המוטלת עליו בשגרת היומיום. ההשלמה והרצון של משה, הם אכן התנהגות אקטיבית מצידו, ועליה אמר הקב"ה למשה "ומות בהר הזה" מה שאכן משה עושה בלב שלם.

 

רגע האמת: לאחר סיום כתיבת שירת 'האזינו' בה מודיע משה לעם ישראל את כל אשר יקרה אותם ברבות הימים, ומבקש מהם כי ישמרו על מצוות ה', מודיע האלוקים למשה, כי זמנו להאסף אל עמיו, הגיע. היה זה ביום השביעי לחודש אדר, ביום השבת. קודם לכן מורשה משה להשקיף על ארץ כנען כפי שכבר ביקש. גם בקשתו כי מותו יהיה זהה בסגנונו למותו של אהרן אחיו שכלל כרוניקת שלבים מסודרת - כניסה למערה, עלייה למיטה, פשיטת היד והרגל, עצימת עיניים וקמיצת הפה עד למיתת נשיקה - התקבלה. ההודעה הדרמטית הגיעה בעיצומו של היום כפי שמציינת התורה. מדוע מדגיש המקרא ענין זה? הפרשנות המרכזית גורסת כי באותה שעה היו ישראל אומרים כי הם לא יניחו למלאך המוות ליטול מהם את מנהיגם, ובלשונם: "אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה – אין אנו מניחין אותו שיעלה וימות"! כיוון שכך אמר הקב"ה: הריני מכניס אותו בחצי היום לתוך המערה וכל מי שיש בידו כח למחות, יבא וימחה [ראה פרשנות נוספת במסגרת]. 

עמוד בהקשב

 

כפי שצויין ההודעה של האלוקים למשה הגיע עם סיום כתיבתו את פרשת 'האזינו', ואת ספר התורה כולו. [וראה גם פרשה קודמת]. משה פותח את שירתו המפורסמת "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". מדוע צריך היה משה להציב את השמים ואת הארץ כעדים לדברי התוכחה והנבואה אותם הוא מתעתד למסור לעם ישראל? כמה פרשנויות נאמרו בדבר. יש המצביעים על העובדה כי השמים והארץ הם עדים הקיימים לעולם, וכך לא יוכל איש להכחיש את דבריהם. אחרים מבארים כי אם אכן ישמעו ישראל לדברי השירה וישמרו את מצוות ה' הרי שעדים אלו עצמם יהיו אלו שישפיעו עליהם רוב טובה – השמים יתנו טלם והארץ תעניק מיבולה. פרשנות מעניינת אחרת מתמקדת בטבעם של השמים והארץ שאינו משתנה לעולם, האדמה תמיד מצמיחה בדיוק את מה שזורעים בה ובשמים תמיד זורחת השמש. באמצעות כלים נאמנים ושגרתיים אלו מבקש אלוקים להזכיר לעם ישראל, כי כשם שיצורים אלו שלא נבראו אלא לשמש את עם ישראל עושים תדיר את רצון ה' כך עם ישראל מצווה להאזין וליישם תמיד את רצון הבורא. 

 

מה נכלל בשירה? מסתבר שהכל. עבר, עתיד, עולם הזה ועולם הבא. אף תורה ותרי"ג מצוותיה כלולים בפרשייה זו, ורמז לדבר: חמשים ושנים הפסוקים המרכיבים אותה הן בדיוק כנגד חמשים ושנים הפרשיות – מלבד 'האזינו' כמובן - המרכיבות את התורה כולה. על אף היות רובה טעונה בתוכחות נקראת היא בשם 'שירה', שכן לאחר שהתמונה כולה מתבהרת באחרית הימים, תופסים הכל, כי כל המאורעות, דברי הימים, וההיסטוריה האנושית והיהודית, שלא תמיד נראים חיוביים, הם בעצם תכנית אלוקית אחת מושלמת, והיא מכוונת בסופו של יום לטוב ולגאולת עם ישראל. זו גם הסיבה שפרשת האזינו נקראת תמיד בסדרי השנה בתאריך הסמוך ליום הכיפורים שגם הוא יום ישועה וסליחת עוון. 

 

שבעה כללים

עומק סודותיה ותהומות פירושיה של שירת האזינו, עשויים למלא כרכים שלמים ואין כאן המקום לפורטם, ועם זאת ניתן להצביע על שבעה כללים העולים מתוך מסת השירה המופלאה והעמוקה הזו: א] הבטחה על נקמה מן הגויים על צרות ישראל, וכמו שנאמר "לי נקם ושילם, אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חצי מדם". ב] זמן הגאולה הוא קבוע ונגזר על ידי ה'. אין בן תמותה יודע סוד זה. ועל זה נאמר "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי". ג]לאחר שיכפרו ישראל על עוונם יזכו לגאולה וכפי שנאמר "כי ידן ה' עמו.. כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. ד]זכות האבות תמה בגלותינו זו האחרונה. ההצלה בגלות זו עשויה להתרחש רק בגין שמו הגדול. את זה למדים מן הפסוק "לולי כעס אויב אגור פן ינכרמו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". ה] תחית המתים תתרחש בסמיכות זמן לקבוץ הגלויות, לפי שנאמר "כי ידין ה' עמו ועל עבדו יתנחם... אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא". ו] הגאולה והכפרה המובטחים בשירה זו אינן פונקציה של תשובה ושמירת המצוות אלא הם הבטחה קבועה על הגאולה העתידה. ז] כשם שנתקיימו כל ההיגדים בשירה הזו במהלך היסטוריה [ירושת הארץ, החטאים והעונש על ידי הגויים], כך גם יתקיימו כל הטובות והישועות המובטחים בה.