הוא יקים לנו... | אביגיל מייזליק

• הדפסה
• דואל

לסוכה של פערעל הביאה אותנו הרוח.

הרבה בנים שלח לה השם, ובמשך שלוש שנים זכיתי גם אני להנות ולהעזר בכוח העזר המופלא הזה של חבורת הבנים שלה. סנדוויץ' אמיתי היא קיבלה - של בכורה אחת עם עוד שמונה אחים ובסוף - לקינוח, תינוק שנגמר בת' ולא ולא בק', כלומר תינוקת.

קשרי השכנות בינינו היו מאד משמחים ועדינים - אני, אישה נשואה בתחילת הדרך והיא על שלל הבנים שלה כשמדי פעם הדלת שלנו היתה נפתחת על ידי משה יצחק, התינוק התורן, שהיה אז גדול מהבת שלי אולי בחודשיים, אבל ענק, פשוט ענק, וגם ענק כזה שאוהב חיבוקים ותינוקות מה שגרם לו מידי פעם לבוא לבקר אצלנו, וכמובן לחבק את בכורתי חיבוק דוב אמיתי, כזה שהיה גורם לה מיד ליפול אחורנית ולפרוץ בצרחות אימים ולמשה יצחק הנבוך לשאול את עצמו למה החיבוק לא הצליח...

והיה גם דוד או שמעון, כבר לא זוכרת מי בדיוק, שהיה לו תפקיד מיוחד - לטפס בזריזות חתולית על החלון של השכנים מלמטה, להידחק במיומנות בסדק הדק שנותר בין ריצפת המרפסת לקיר- ולהשתחל דרך מכשיר היונקרס ומתלי הכביסה כדי לפתוח לי את הדלת ששוב איבדתי את המפתח שלה או ננעלתי איך שהוא בחוץ, דבר שלצערי קרה לא פעם ולא פעמיים. אבל הכי הכי אהבו הבנים לעזור לי עם הנוי סוכה.

היה לי אז הרבה פחות כוח עזר משל עצמי, כי הילדים שלי היו אז טובים בעיקר לבכיות וחיתולים ופחות לשרשרות וקישוטים, אלא אם כן התכוונתי ללעוס אותם או לקרוע להרבה קרעים קטנטנים מדויקים. אבל מצד שני חמותי הצדיקה, שהיא אמנית וציירת בחסד וחובבת אסתטיקה אמיתית הציפה את ביתנו בקישוטים ושרשרות, מגזרות ניר ויצירות של ממש, כולם קסומים ומשמחי לבב, ומצפים לרגע שיזכו להיתלות ולהפוך לנוי סוכה. כאן נכנסו לתמונה חבורת הבנים של פערעל, ביעילות ובהתלהבות לקחו את כל הכבודה המפוארת (לפחות בעיני) הזו ותוך שעתיים כבר עמדה לנו סוכת פלא אמיתית, מקושטת ומהודרת ומלאה אור ושמחה, והכל בזכות כוח העזר העצום הזה מהדירה שממול. כמה נהננו לשבת בסוכה ולהתבונן ללא הפסקה על הקירות המקושטים והסכך הזורח.

אבל בסוכות הזה הינו מיועדים דווקא להתארח אצל פערעל, ולא בכוונה. כי חמש דקות אחרי הקידוש נשמע הרעם הראשון. ואחריו סדרה גדולה ורצינית של רעמים וברקים מלווים ברוח שהלכה וגברה ואחריה לא איחר לבוא גם הגשם. תוך דקות ספורות התחילו כל הסוכות ברחוב כמעט להתפרק לגורמים, וכאב הלב היה עצום. אצל פערעל, איך שהוא, הסוכה נותרה על עומדה והם הזמינו אותנו אליהם מיד. אבל אנחנו נמשכנו דווקא לחלון שלהם, משם ראינו איך הרוח מהתלת בכל היצירות, מעיפה שרשרות עם מגזרות, דקופאז'ים עם עבודות מקטיפה שחורה, מגלגלת כמו פנקייק את הסכך החדש ומנדנדת היטב את הדפנות. הגברים הביטו בצער אמיתי במלאכת ידיהם הנהרסת תוך דקות וכמעט היה נדמה לי שדמעה קטנה מבצבצת לה אי שם - כשלפתע קרה משהו ששינה הכל. מבעד לחלון ראינו חבורה קטנה של כמה גברים שיצאה החוצה לרחוב, לגשם ולקור והתחילה לרקוד ולשיר - "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". זה היה מראה מהפנט. מכל החלונות הציצו עליהם גברים עצובי מבט, ולאט לאט המסר עבר והובן, ומכל הדירות וכל הבנינים החלו לגלוש גברים החוצה למטה, אל הרחוב. אשכנזים וספרדים, ירושלמים וחסידי גור, וגם הרב של הרחוב, הרב הצדיק שכבר הלך לעולמו, ירד להצטרף לריקוד הזה שכמוהו לא ראיתי מעודי. עד מהרה הפך הרחוב שלנו כולו לריקוד אחד עצום, ממרום העליה ועד לקצה - וכך התהפך הצער וההרס לשמחה ותפילה אמיתית, המונית, שבטוח בקעה שערי שמיים.

הבטנו עליהם מחלון הבית של פערעל והפעם באמת ירדו הדמעות, אבל דמעות מאד מאד אחרות.